RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2017
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 עשור ל"בטחון בתנועה"
אני נמצאת על האדמה הזו קצת יותר מ-35 שנה.
אני צוללת כבר 20 שנה.
אני עצמאית 5 שנים.
... ואני בלוגרית מזה עשור.
"בטחון בתנועה" אפילו לא היה השם המקורי של הבלוג הזה (מה היה השם המקורי? עשר שנים, לך תזכור), ואני די בטוחה שהוא לא היה בצבע תכלת בהתחלה, אבל חוץ מזה, הוא בהחלט היה הבלוג הראשון שלי. זה נכון שהוא קצת זנוח לאחרונה, אבל לא סגרתי אותו ואני לא מסתלקת ממנו. זה נכון שמאז פתחתי וסגרתי המון בלוגים ואתרים אחרים, אבל הפינה הזו בישראבלוג תמיד תהיה הפינה הבלוגית הראשונה שלי, אבן דרך ייחודית בדרך של כתיבה וקשקושים שלא מתחילים ולא נגמרים באמת.
זה התחיל בכ-10 פוסטים ביום (אני מכירה רק בלוגר אחד שיכול להתחרות בזה בימינו) על כל נושא שרק אפשר. הכמות והתדירות הצטמצמו, כמו גם מספר הכניסות והתגובות, אבל מגוון הנושאים שהגיחו מבעד למקלדת שלי המשיך להיות גדול ורנדומלי. שלא במפתיע, הכי הרבה יש פה "שטויות וקשקושים", וקצת אחרי זה "תמונות מצחיקות". כי זה האינטרנט פה, לא באנו להיות כאן רציניים. לפחות לא יותר מדי.
הרבה מאורעות התרחשו כאן, בזירה שפעם היתה שולית ואיזוטרית ובעלת טווח התקיימות חזוי של שנה-שנתיים, גג. בלוגים נסגרו ונפתחו (מי אמר ארז ארליכמן, שהיום מנסה לכפר על מעשיו בכתיבה על איכות הסביבה?), תופעות רשת מוזרות הגיחו לרגע (זה מאוד מעניין מה שאתם אומרים פה), רומנים וזיונים פרחו ולהטו, מריבות מופרעות התפרצו בין אנשים שאפילו לא ידעו את השם האמיתי של הבלוגר-אויב שלהם, ואושיות רשת אמיתיות צעדו פה את צעדיהן הראשונים, המהוססים, קצת לפני שעברו לבמות גדולות ומיינסטרימיות יותר.
הייתי רוצה להגיש שהמילים הראשונות (או הפוסט הראשון) שנכתבו בבלוג הזה היו בעלות משמעות קוסמית שניבאה את עתיד הבלוג, העתיד שלי ועתיד האינטרנט הישראלית בכלל, אבל הן היו:
ההגדרה שלי לקימה בבוקר, בדרך-כלל היא "שואה"
אין ספק שזה יפה שכבר במשפט הראשון בבלוג הראשון שלי פיצחתי את חוק גודווין, וכולם יודעים שאין כמו וידויים אישיים מרגשים כדי להביא רייטינג בבלוג. כמו כן, ברור שהאזכורים שלאחר מכן גם כן מהווים נדבכים חשובים בעולם האינטרנטים: שוקולד, שר הטבעות ו-SARS. רק חתול היה חסר כדי להשלים את התמונה.
אמנם הפוסט הראשון לא מהווה התפתחות דרמטית ולא מציג שום foreshadowing ראוי לשמו, אבל אל חשש! באותו יום זכו קוראי הבלוג לעוד ארבעה פוסטים שלמים, כולם על ספורט. כן, זה מהתקופה שבה עוד עשיתי ספורט. עם אביזרים!
נקודת המפנה הדרמטית בבלוג (והפרסום והמיליונים שבאו איתה), התרחשה כאשר העליתי פוסט על ציצים גדולים. אלא מה. הפוסט זכה לכניסות ותגובות רבות, וקצת לאחר שפורסם זכיתי לחשיפה מרשימה במדור "וואלה אהבה" ולטור ב"מעריב" (כן, על נייר וזה) שסוקר את הבלוג שלי.
זה שינה הכל בחיים שלי.
טוב, לא באמת. אבל זה היה כיף, מצחיק וראשוני, והאנונימיות איפשרה לי להתפרע בכל מיני צורות. היום אני יכולה לכתוב טקסטים דומים בלי להתחבא מאחורי כינויים מסתוריים, כי לוקח זמן להפנים את Fear is the mind killer ו"מא תחפיש" ולפתח בטחון. עצמי.
מאז זרמו הרבה פוסטים בישרא ובכלל. בשלב כלשהו ויתרתי על האנונימיות, אבל המשכתי עם התמונות המצחיקות והפוסטים הנוקבים על אידיוטים כמו רענן שקד. כשאבא שלי נכנס לבלוג בפעם הראשונה, קרא ואף כתב תגובה (תוך שהוא מביע זעזוע מזויף מהפה המלוכלך של הבת שלו), הבנתי שכל העניין הזה של הבלוגים הפך להיות חלק מהאינטרנט של כולם.
אין לי כוונות לסקור את ההיסטוריה האישית שלי ושל הבלוג התכול שלי. עברו עשר שנים. הן היו די מגניבות, מטורפות, מוזרות וסטנדרטיות. מי שאין לו מה לעשות בעשר השנים הבאות, יכול להתחיל לקרוא מההתחלה, ולראות מה ייצא לו מזה (כינים, כמו שאומרים אצלנו במשפחה).
וכמו כן: יש לכם בלוג יפה! מוזמנים לשלי!!!!!!!!!!!!!!!1111111111
אין הרבה דברים שאני עושה שהחזיקו עשור. יש עוד פחות דברים דיגיטליים שאני עושה שהחזיקו עשור. כי כזו אני. נוגעת, טועמת, הולכת. ועדיין כאן.
| |
שבע השנים המשוגעות
לפני יומיים בדיוק, הבלוג הזה חגג 7 שנים.
אין הרבה דברים בחיים שלי שהחזיקו מעמד 7 שנים - חוץ מצלילה וטניס, אני חושבת.
הבלוג הזה, למרות פלטפורמות חדשות, שינויים בחיים והרבה פחות זמן פנוי לשטויות, שורד ועומד במבחן השנים. אמנם עוד לא הגעתי למיליון כניסות (תוך כמה שנים, יהיה בסדר), אבל האמת שמזמן הפסקתי לבדוק פה את הסטטיסטיקות. מדי פעם אני מציצה, אבל בסך הכל זה לא מאוד מטריד אותי.
כתבתי עד עכשיו 3,170 פוסטים, ואת הפוסט הזה אני בכלל כותבת על מקלדת מ-1987. על מה כתבתי? על מה לא - על החיים, על השטויות שיש ברשת, על חתולים, על פוליטיקה, על פורנו ועל כל מה שבא. 7 שנים משוגעות, כאמור.
ישראבלוג הוא לא הפלטפורמה האידאלית לבלוגים. אני אומרת את זה לאחר שבשנתיים האחרונות אני נהנית מאוד ממה שיש לוורדפרס להציע בתחום. אבל זה לא סותר אחד את השני. יש משהו מאוד נעים בממשק הפשוט והבלתי מתחכם, ואין מה לעשות - הבלוג הראשון שלי תמיד יזכה ליחס מיוחד, למרות שמאז פתחתי עוד עשרה לפחות.
למדתי הרבה דברים בשנים האלה - למדתי שיש לי סגנון כתיבה שמזוהה איתי בצורה כל כך ברורה, שמאוד קשה לי להתחבא ברשת (ולכן הפסקתי); למדתי שבלוגים זה מאוד כיף, ושאפשר להיות חברים של אנשים שמעולם לא פגשת; למדתי על נדיבות לבם של זרים; למדתי שהכי חשוב זה לכתוב על הדברים שאוהבים, ולא לחשבן כמויות של פוסטים, נושאים או צורת כתיבה. הבלוג הוא בשביל הכותב, בראש ובראשונה, וזה מה שעושה את הכתיבה לכיפית ולכזו שאפשר להתמיד בה; למדתי שמסתובב פה, באופן חשוד ביותר, קהל קוראים נאמן ושקט, שזוכר גם שטויות שכתבתי לפני הרבה שנים; למדתי שכל יום לומדים משהו חדש, ושחתולים שולטים באינטרנט.
אז זהו, שבע שנים עברו, הבלוג הזה ואני עוד כאן, וקול אל דוניה בחר.
תודה גדולה לכל הקוראים שסובלים את השטויות שאני מאכילה אותם.
ניפגש בשמיניות, וכנראה שגם בפוסט הבא!
| |
הפוסט ה-3,000
בסוף השבוע התחוור לי כי "בטחון בתנועה" הגיע לעוד נקודת ציון מעניינת (ותירוץ לעוד פוסט חסר פשר) - הפוסט ה-3,000. אם אתם תוהים איפה הפוסט הזה, הרי שאתם מביטים בו ממש בשניות אלה. כן, כן, הנה הוא לפניכם. פוסט מספר 3,000 בבלוג הכחלחל שלי.
האמת היא שאם רוצים להיות קטנוניים, ואני בטוחה שיש כאלה מבין הקוראים המקסימים שלי, אז סביר להניח שעברתי את המספר הזה כבר קודם. אבל היו פה קצת מחיקות וקצת צנזורה, ולכן רק עכשיו אני מסתכלת על השורה התחתונה במסך העריכה, שאומרת שבבלוג יש 2,999 קטעים. איזה קטעים פה.
היו הרבה פוסטים חגיגיים בתקופה האחרונה, והאמת היא שאחרי 5 שנים של הבלוג הזה, אי אפשר לעשות פה כותרות של סקר TIM כל חמש דקות. לא בשביל זה קם הבלוג. מה גם שחלפו להם הימים בהם עמוד הסטטיסטיקות היה חוטף רפרושים כל 3 דקות ומחצה, תוך דיאלוגים שנונים בתגובות וקרוס-פוסטים עם בלוגרים אחרים בישרא.
אז, הנה, סתם שתדעו - בבלוג הזה יש 3,000 פוסטים. הקטגוריות עוזרות קצת להתמצא, אבל רוב האנשים ילכו פה לאיבוד מרוב שפע שטויות, קשקושים, לינקים ומחשבות.
בכל מקרה, שתדעו שאתם צריכים להרגיש ברי מזל - לו הייתי ממשיכה לכתוב בקצב בו התחלתי את הבלוג הזה (קרי, 10 פוסטים ביום), הייתם מסתכלים עכשיו על בלוג של 10,000 פוסטים, אולי יותר. וזה בהחלט היה יכול להיחשב כפשע נגד האנושות.
מי יודע, אולי נגיע גם לשם מתישהו. בינתיים, הצעד הבא הוא הפוסט ה-3,001.
| |
חמש שנים לבטחון בתנועה
ניסיתי לחשוב על כותרת מחוכמת יותר, אבל המוח שלי לא עובד כל כך טוב הבוקר. לא מספיק שעות שינה והרבה ניג'וסים. אפילו חופשה בסיני לא עוצרת את הנודניקים, תאמינו לי.
היו פה הרבה פוסטים חגיגיים ומיוחדים בזמן האחרון, ומוזר לי לעשות טררם שוב פעם, אז אני אעשה את זה בשקט. ממילא רובכם ישנים עכשיו, אז אתם לא תשימו לב.
הבלוג הזה חוגג היום חמש שנים. שינויים רבים עברו עליו, אם כי לא בעיצוב, שנשאר בערך אותו דבר לאורך השנים.
אני בקושי זוכרת למה פתחתי בלוג. אני זוכרת ששמעתי על זה משהו, היה לי משעמם בעבודה (אלא מה) רציתי לנסות כי הכתיבה היא חלק בלתי נפרד מחיי, ובאתי לישארבלוג - בתקופה שבה אולי 5% מהאוכלוסייה שמעו אי פעם את המילה בלוג, ורובם לא הבינו מה זה בכלל. הפוסט הראשון שלי (וגם חלק ניכר מאלה שבאו אחריו) הוא כל כך מטומטם, שאני לא מצליחה עד היום להבין למה באו לקרוא ועוד להגיב עליו. מאותו רגע נפתח סכר נורא ואיום של שטויות בלתי נסבלות, ובמשך תקופה ארוכה כתבתי המון - לפעמים עד כדי עשרה פוסטים ביום. אחר כך זה ירד לכתיבה כל יום (הכרחתי את עצמי) ובסוף זה התאזן על כמויות סבירות יותר, אם כי גם היום - כשיש לי מה להגיד, אני לא עושה חשבונות פוסטים.
הרבה בהיות בקאונטר ובסטטיסטיקות עברו מאז בישרא. כמה פעמים כמעט סגרתי את הבלוג. אנשים התחילו לגלות את זהותי וזה עיצבן אותי. הכרתי המון אנשים, נחמדים ופחות, פתחתי עוד בלוגים, עברתי תהפוכות אישיות ומקצועיות, שיחקתי טניס והטרדתי את אוכלוסיית האינטרנטים השלווה בכל הגיג שרק היה לי להשליך החוצה.
היום כבר כל אידיוט יודע מה זה בלוג, וכל בלוגר יודע מה זה אידיוט. לכל אחד יש בלוג, לטוב ולרע. כולם יודעים מה זהותי האמיתית (הא, נדמה לכם!) ואני כבר לא מטמינה פה את סודותי הטמירים. אני גם לא בוהה בקאונטר (עכשיו הסתכלתי רק כדי לראות מה המצב).
היה אולי נחמד להגיד שיש 3,000 פוסטים, מספר עגול כזה, אבל האמת היא שיש רק 2,940 כרגע. זה לא כולל כמה שנמחקו במהלך השנים, התקלות והצנזורה. יש בערך 160 מנויים, כשהוותיק ביניהם הוא איזה בחור אמיץ בשם עופר, שלדעתי נמצא פה ממש מהימים הראשונים. בין המנויים הטריים יותר נמנה גם איש יקר ואהוב עליי מאוד - שהיה האחרון שנחשף לבלוג כשזהותי עדיין היתה מוסתרת.
הקהל של בטחון בתנועה הוא מגוון להפליא. יש פה קוראים קבועים, שקטים ורועשים, וגם לא מעט שמגיעים מבחוץ - בעיקר מגוגל, כשהם מחפשים את הזין הגדול בעולם, את פמלה אנדרסון בעירום, פורנו חינם וציצי גדול (מזהים פה מגמה מסוימת?).
רציתי להגיד שאני כותבת פחות מאשר פעם, אבל זה לא בדיוק נכון. חוץ מהבלוג הזה יש לי עוד כמה וכמה, חלקם חסויים וחלקם ידועים בציבור, ובכל יום נתון יוצא שאני מייצרת לא פחות תוכן מאשר לפני חמש שנים. יכול מאוד להיות שאפילו יותר. כל הדפקטים יגידו שזה מעיד על גרפומניה וחוסר חיים. אני רק מצחקקת ומסבירה להם שהכתיבה היתה חלק נפרד מחיי עוד לפני שהם ידעו מה זה מודם, ועוד כשטיפקס על מכונת הכתיבה היה מקש ה-Delete. אחר כך גם עשיתי מזה קריירה ועסק עצמאי, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.
הבלוגרים הם עם שספג השמצות פרועות, במיוחד בשנה-שנתיים האחרונות ובעיקר מאנשי המדיה הישנים והעבשים. "פוסט צחצוח שיניים" הפך לביטוי נרדף לקשקשת חסרת חשיבות ברשת. יש לי הרבה מה להגיד על זה, וכבר אמרתי יותר מפעם אחת. בסך הכל, כמו בכל מדיום אחר, גם ברשת יש טוב ורע, זבל ואיכות, עניין ושעמום. ההבדל הגדול הוא שעכשיו כל אחד יכול לפחות לנסות. ואם זה מפחיד כמה אנשים באליטה התקשורתית - מה טוב.
תזכרו, זה עסק מסוכן, לצאת ממפתן המחשב שלכם. אתם מניחים את ידכם על המקלדת, ואם לא תשימו לב, אין לדעת לאן יסחפו אתכם המילים.
אתם עלולים עוד להפוך לבלוגרים, רחמנא ליצלן, ולכתוב משך חמש שנים באופן רציף.
ושוב אומר תודה לכל קוראיי הנהדרים, שלא נוטשים את הבלוג וממשיכים לבקר בעקשנות בלתי נלאית, ככל הנראה תוך אמונה שמתישהו יהיה פה משהו מעניין. אני אמשיך לכתוב, לגזור, להדביק ולקשקש על ה-Scrap Book הכי מגניב שהיה לי אי פעם. אתם, אתם תעשו מה שאתם רוצים. אני חייבת ללכת עכשיו לצחצח שיניים.
| |
יש לי עסק משלי
זה לא קל, להתחיל לבנות אימפריה. שתדעו לכם. כל הקטע הזה, של להשתלט על העולם, יכול להיות מאוד מתיש, מעייף ומייאש.
אבל למרות זאת, הצעד הראשון וההכרחי, הוא באמת הכרחי. אז עשיתי את הצעד הזה, ועכשיו, באופן רשמי, אני עצמאית גאה ומאושרת. כן, עזבתי את עולם השכירים הבטוח ויצאתי לערבות הפרועות של ניהול עסק עצמאי. אני בחוץ. I'm out there. אז תיזהרו. כולכם.
הפרטים הטכניים יותר, כמו מה עושה העסק ואיפה אפשר להשיג אותי (נא להתקשר רק לגבי תוכניות השתלטות על העולם, תודה), נמצאים בבלוג שלי בקפה, שהוא בלוג הרבה יותר עסקי במהותו.
אבל פה זה הבלוג המרכזי והאישי שלי, אז לא אלאה אתכם בפרטים על ניהול תוכן, קידום באינטרנט ופרויקטים מגניבים שאני כבר מעורבת בהם. לא. כאן אלאה אתכם בפרטים המייגעים הרבה יותר - הצד האישי.
יש משהו מאוד בטוח ונוח בלהיות שכירה. במיוחד כשאת נמצאת בעמדה ובתפקיד מוערך, שמשלם שכר נאה ואפילו גורם לסיפוק והנאה לזמן מסוים. עבדתי בלא-מעט מקומות (לפני ואחרי הצבא) ומלבד TheMarker לא נשארתי הרבה זמן באף מקום. לא, זה לא בגלל שיש לי קוצים בתחת. זה מפני שאף מקום לא ממש הצליח לתת מענה למה שאני צריכה.
אני נתתי את שלי, ברוב המקרים בהחלט מעל ומעבר. אבל התמורה אף פעם לא היתה מספקת. לפעמים השכר היה הבעיה, אבל לרוב זה היה משהו אחר. העובדה שעבדתי תחת אנשים סתומים, שלא מבינים דבר וחצי דבר במה שהם מנסים לכאורה כאילו בערך לנהל; העובדה שהתמורה האמיתית למה שאני מייצרת הולכת לכיס של מישהו אחר; העובדה שברוב המקומות לא ידעו לנצל את הכישורים הרבים והמגוונים שלי (צניעות היא רק אחת מאלף מעלותיי וכל זה); והעובדה שאני באמת לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, אלא אם כן מדובר באדם שאני מאוד מעריכה ומכבדת את כישוריו המקצועיים.
נוח, נוח להיות שכירה, לעבוד באותו מקום כל יום ולדעת שהמשכורת תיכנס במלואה ב-10 בחודש, כל חודש. לא צריך לדאוג הרבה. רק צריך לעשות את המינימום. אבל מה לעשות, אני לא אדם של מינימום.
מפחיד לצאת החוצה. יכול להיות, שלולא צירוף נסיבות מסקרן (שלא ניכנס אליו), הפוסט הזה היה בכלל עוד איזו תמונה מצחיקה או סרטון או לינק לאתר מגניב שמצאתי ברשת - עוד דרך להסיח את הדעת מחוסר שביעות הרצון שבעבודה. אבל, ומבלי לדון לעומק בענייני גורל ומזל, שלל גורמים חברו להם יחדיו, ומצאתי את עצמי במע"מ, מקבלת תעודת עוסק מורשה.
זה כמובן רק הצעד הראשון. יש עוד המון מנהלות לא מעניינות, אך מלמדות, וזה עוד החלק הקל. החלק המטריד מכולם הוא למצוא את הלקוחות והאנשים שאשכרה ישלמו לך כסף בשביל השטויות שאת כל כך אוהבת לעשות. זה בטח לא חוקי במדינות מסוימות - גם לעשות את מה שאני הכי אוהבת, וגם לקבל על זה קרדיט וכסף.
אבל הנה, יש לקוחות ויש פרויקטים והדברים עפים במהירות נעימה במיוחד. כלום לא בטוח, שום דבר לא חקוק בסלע והעולם בחוץ לא ורוד ורגוע יותר. להיפך. אבל מי אמר שרגוע וורוד זה טוב? מי בכלל רוצה חיים ורודים? הצבעים שיש שם בחוץ הם פי אלף יותר מעניינים מ-4 קירות של משרד ומחשב שהוא לא שלך. ואני אמנם רק בתחילת הדרך, אבל לא צריך לעבור הרבה קילומטרז' כדי להבין משהו מאוד בסיסי - זו הדרך הנכונה בשבילי עכשיו.
הפתיעו אותי מאוד החברים המדהימים והסופר-מפרגנים שלי. במשך החודשיים האחרונים אני מקימה, מביאה לקוחות ונפגשת עם כל מיני אנשים מעניינים. והספקות כל הזמן מנקרים, לפעמים באלימות. במהלך ההקמה של העסק קיבלתי יותר מהצעה אחת לבוא לעבוד במקום אחר ו"לשכוח מהשטויות של עסק עצמאי". ההצעות היו מפתות. חלקן כל כך מפתות שכמעט התפתיתי. קל היה כל כך להגיד "כן", ולבחור בדרך הבטוחה והקלה והמוכרת. הכסף המובטח קרץ מאוד. ובאמת, למה לקחת סיכונים? למה לא לחזור למסלול?
אני מאמינה בעצמי וביכולות שלי, אבל יכול להיות מאוד שלולא הדחיפות האלימות של האנשים הקרובים אליי, אולי הייתי נכנעת ללחצים והולכת, שוב, לעבוד תחת המטרייה של מישהו אחר. אולי הייתי מקשיבה לאלה שאמרו לי: "למה לך? זה קשה שם בחוץ: לרדוף אחרי לקוחות, להשיג פרויקטים, לעבוד קשה ולא לדעת מתי ייכנס הכסף הבא. למה לך? מציעים לך משרה מפתה, עמדה בכירה, הרבה כסף, עבודה בטוחה!".
וזו בדיוק היתה הבעיה כל השנים - שתמיד הלכתי בדרך הבטוחה וה"הגיונית". לא לקחתי את הסיכון. יותר קל ככה, זה בטוח.
אבל, כמו בקפיצה ממטוס (פעולה חסרת היגיון וחולנית שאין לי שום כוונה לבצע אי פעם, למרות שאבא שלי צנחן), החלטתי "כוסאמק".
פתחתי את העיניים לרווחה וקפצתי, תוך קריאות עידוד של אנשים שאני מאוד אוהבת וחיממו לי את הלב באמונה שלהם בי.
ומה אני אגיד לכם, עוד לא הגעתי ליעד כלשהו, אבל האוויר... האוויר כל כך הרבה יותר צלול שם בחוץ, שאני ממש יכולה להסתכל מסביבי וליהנות. אני יכולה לראות, להחליט החלטות, לנוע בכיוונים הרצויים לי ולא לדפוק חשבון לאף אחד מלבד מס הכנסה. וכל מה שהיה צריך לעשות - זו קפיצה אחת קטנה.
אז זהו בינתיים. יש לי עסק משלי. ובעסק יש בלוג. כלומר, גם. כלומר, הרבה בלוגים. כלומר, דיברנו על זה כבר.
אנו מתנצלים על ההפרעה בתוכניות.
בטחון בתנועה יחזור ללוח השידורים הרגיל בקרוב.
כן, אכלתם אותה. זה שיש לי עסק לא יגרום לי לסגור את הבלוג. You're FUCKED!!!
MUAHAHAHAHA!!!
| |
יומולדת 30 ואוטו-אאוטינג
תכל'ס, זה לא כזה פוסט דרמטי.
תכל'ס, הוא היה צריך להיכתב כבר מזמן.
תכל'ס, לא חייבים לקרוא אותו, כי הוא גם בטח יהיה קצת ארוך.
אז זהו, לאחר ארבע שנים ומחצה של בלוגינג בעילום שם מסוים, החלטתי שהגיע הזמן לעשות את החיבור עם השם והזהות האמיתיים שלי. בחרתי ביומולדת כי זה תאריך נחמד שאני אוהבת, וכי יש לי יום חופש היום, אז יש לי זמן לשטויות.
אני לא כותבת כאן את השם שלי מטעמי גוגל וניהול זהות דיגיטלית (אם הייתם קוראים את המאמרים שלי ב-TheMarker הייתם לומדים משהו!), אז אני רק אשים לינק קטן לאחד המקומות בהם זהותי (או לפחות שמי המלא) חשופה וברורה יותר. יש לי גם בלוג באנגלית, שאיזו אחת כבר אמרה לי "זה בטחון בתנועה באנגלית!". והיא די צודקת. לא בדיוק, אבל בערך. וכן, זו מזימה זדונית שלי להביא מלא טראפיק לבלוגים האחרים שלי. ברור!!!
על כל פנים, מרגע שהבלוג הזה יצא לאור, ועמו שלל תחביביי ואישיותי המלבבת שלא טרחתי להסתיר כמו שצריך, באו והלכו המון אנשים שזיהו אותי. הראשון היה המפחיד מכולם, והיחיד שכמעט גרם לי לסגור את הבלוג, ממש בתחילת הדרך. מה דעתי עליו הוא כבר יודע מזמן, אני לא בקשר איתו כבר שנים, וטוב שכך - לשני הצדדים.
מאז גם חשפתי ביוזמתי את הבלוג לכמה מחבריי הקרובים, ובחלק מהמקרים גם התחרטתי על כך עמוקות. לא בגלל גילוי הסודות (כי כבר אין פה), אלא מכיוון שכשאתה מראה למישהו חלק מהלב שלך, חלק מהחיים שלך, פרי עבודה ומאמץ של שנים, והוא מתייחס לזה באדישות או זלזול - זו הרגשה לא נעימה.
בנוסף, דעו לכם, יושבי ישרא היקרים, כי ביניכם מסתובבים כמה וכמה בלוגרים ובלוגריות שכבר שנים יודעים ושומרים בסוד את זהותי האמיתית (והמאוד לא מוכרת, אלא אם אתם חובבי מאמרים כלכליים-אינטרנטיים-וירוסיים). מדהים היה לגלות שיש קוד אמיתי של כבוד בין הבלוגרים - גם אם מערכת היחסים לא עלתה יפה או סתם התאדתה, ידעתי בלב שקט ורגוע שהם, הבלוגרים האחרים, לעולם לא יחשפו את זהותי האמיתית כל עוד אשאר חסויה כאן.
הכרתי בישראבלוג כמה אנשים מקסימים באמת (וגם כמה פחות). רציתי לעשות רשימה עם לינקים, אבל החלטתי בסוף שאין לי כוח לבקש את אישורו של כל בלוגר כדי להצביע עליו באצבע, ובינינו - מי שקורא ומכיר אותי, יודע בדיוק למי אני מתכוונת.
הצרות האמיתיות שלי עם הזהויות התחילו מתישהו כשהתחלתי לעבוד כעורכת העמוד הראשון של TheMarker באינטרנט וגם התחלתי לכתוב מאמרים בשמי המלא (ולקבל טוקבקי נאצה. מזל שאני רגילה מישרא). אבל The real shit hit the fan כשנפתח המרקר קפה. לא במקרה היוזר שלי שם הוא עם מספר כזה קטן ופז"מניקי, שכן הייתי במרקר בתקופה ההיא ואפילו הייתי לזמן מה חלק מהצוות שהקים את הקפה. מהר מאוד עשו כמה וכמה אנשים את החיבור בין השם שלי לבין בטחון בתנועה, ושלחו לי מסרים (מפרגנים בעיקרם, אבל שגרמו לי אי נוחות). מה שמוכיח, אגב, שיש חפיפה לא קטנה בין יושבי ישרא לאנשי הקפה.
בין לבין הגיעו כמה חשיפות שממש לא מצאו חן בעיניי, ושבוצעו על ידי אנשים שאני ממש מתעבת. זו גם היתה נקודת שבירה כלשהי. אבל כמו שאתם רואים, לא כל כך קל לשבור אותי.
מסתבר שאי אפשר להסתיר סגנון כתיבה ושיחה, והאמת היא שגם לא טרחתי יותר מדי. בשלב הזה כבר הבנתי שהחשיפה כבר מתבצעת ללא שליטתי. בשנה האחרונה הרבה מאוד אנשים, מישרא וסתם מסביב, עשו את הקישור - והיה ברור שיש כבר הרבה מאוד (מדי?) אנשים שיודעים מי זו "האחת". אז ישבתי ועברתי על כ-2,700 פוסטים, בדקתי מה יכול לסכן אותי ואילו סודות אני לא רוצה לחשוף. סיננתי (דווקא לא היה הרבה מה לסנן) ומחקתי במידת הצורך, ובעצם מאותו רגע ואילך לא היה אכפת לי שמישהו יודע - ידעתי שבשלב כלשהו כבר איחשף מרצוני החופשי. עשיתי את זה נקודתית עם כמה אנשים, אבל לא ממש הלכתי עד הסוף.
ב-TheMarker, ארגון מדהים ומלמד להפליא, שאותו עזבתי לפני חצי שנה לא ממש האמינו לי כשציינתי, במהלך תהליך ההקמה של הקפה, שברשותי הבלוג הראשון שהגיע בישראבלוג ל-100 אלף כניסות, ושבמשך שנים זכה לפופולריות קטנה שמפתיעה אותי כל פעם מחדש. בכלל, יש איזו נטייה מטופשת (גם של עיתונאים בכירים שמבינים אינטרנט ושאיתם שוחחתי לא מזמן) לבטל את ישרא כפלטפורמה של פקאצות ורודות שמעריצות את טוקיו הוטל.
מי שנמצא פה שנים, כמוני, יודע כמה שזה לא נכון. יש פה הכל מהכל, מגוון מדהים של אנשים עם סיפורים מרתקים וזוויות מאלפות על החיים. לי כיף בישראבלוג, היה לי כיף מאז ומתמיד (למרות קרטועים פה ושם), ואין לי כוונות להחליף פלטפורמה או ללכת לבנות בלוג עצמאי. בטחון בתנועה הולך להישאר פה (אלא אם כן אני אקבל הצעה כלכלית מפתה ברמות גאידמקיות), והאמת היא שמבחינתי אין תחליף לישרא. עם כל ההבנה שלי בטכנולוגיה, אינטרנט וכתיבה, דווקא פה אני מרגישה הכי בבית, ואני לא מרגישה צורך להתנסות בתבניות וורדפרס כדי להוכיח לעולם את איכותי. מבחינתי, התוכן תמיד היה במקום הראשון. בכלל, כל הבלוג הזה - לא בשביל העולם. בשבילי. Scrap Book אולטימטיבי שהפך במהלך השנים למשהו שגם כיף לי לעלעל בו אחורנית, כמו אלבום תמונות מוצלח במיוחד שמוציאים מהמגירה פעם בכמה זמן.
זהו. אמרתי לכם שלא תהיה פה דרמה. יש לי יומולדת 30 היום ואין לי זמן לשייקספיר... בין תספורת אצל ארז שרביט (כפרה עליו) לבזבוזי כסף מטורפים בקניון (עוד פעם איפור ותיקים. מה יהיה?), יש לי עוד כמה דברים לעשות - לחפש פורנו, לרכוב על סוסים ולאכול בערב ארוחת שחיתות עם משפחה ואנשים יקרים. וזה רק היום.
שינויים דרמטיים לא יהיו פה. הכינוי והמייל והשם של הבלוג - יישארו כמו שהיו. השטויות יימשכו, התמונות המצחיקות ימשיכו להופיע והפסטרמה תשלוט בחיי לנצח נצחים.
אני מניחה שיש כמה אנשים שהפוסט הזה יעניין אותם. אחרים יתאכזבו ולרוב בכלל לא יהיה אכפת. אני לא חושבת שהאנונימיות מתחזקת לי איזו הילה. בכלל, אני לא חושבת שהכתיבה שלי מייצרת סביבי איזה זוהר מופלא שמסנוור את עיני הבריות. למדתי לקרוא בגיל שנתיים וחצי, ולכתוב לא הרבה אחר כך. יש לי מחשב בבית מגיל 6 ובמשרד של אבא שלי הכי אהבתי לשחק במכונת הכתיבה. במילים אחרות, אני אוהבת לכתוב ולעשות שטויות במחשבים ובאינטרנט - ובינינו, זו מהות הבלוגינג, ושלא יספרו לכם סיפורים אחרים.
יומולדת שמח לי!
| |
20 דברים שצריך להתרגל אליהם כשגרים בדרום תל אביב
שמעתי הרבה אומרים שהדרום זה הצפון החדש. אפילו נדמה לי ששמעתי את עצמי אומרת את זה. ויש בזה משהו - דרום תל אביב, באזורים הנכונים ולמי שיש מכונית או טוסטוס, זה פתרון נהדר למגורים הבעייתיים בתל אביב. שכר הדירה זול יותר, יש חניה בשפע ודי שקט במהלך הסופ"ש בגלל האוכלוסיה הדתית. אני אפילו די נהנית לגור פה.
אבל, כמו בכל דבר בחיים, לא הכל פרפרים וציפורים (יותר לכיוון של עורבים, במקרה של השכונה שלי). בשביל לגור בדרום תל אביב צריך להיות קצת יותר נועזים מהרגיל, כי יש פה הרבה תופעות שצריך להתרגל אליהן. ואני אומרת את זה אחרי מאבק נמרץ של כחצי שעה בסתימה אלימה במיוחד באמבטיה שלי, ולאור העובדה שמשחיתי שלט-הדלת שלי טרם נחשפו (אבל החקירה בעיצומה והוטל עליה צו איסור פרסום).
אז הנה, 20 דברים שצריך להתרגל אליהם כשגרים בדרום תל אביב:
- השכנים חברותיים. לפעמים הרבה יותר חברותיים ממה שנעים לכם. כל כך חברותיים, שלפעמים אתם מרגישים שאתם גרים באותה דירה, כי כל ערב שומעים על מה בדיוק רב הזוג שגר ממול, הילדה שלהם חושבת שהסט תופים שלכם זה המשחק הפרטי של הכושלאמא שלה ויש חשד שרוצחים את התינוק בבניין ממול, כי צרחות כאלה לא יכולות להיות נורמליות.
- אז זהו, שצריך גם להתרגל לצרחות. צרחות זה חלק מהחיים בדרום תל אביב. זו פשוט צורת תקשורת אחת מני רבות.
- שיחות בין שכנים מתנהלות, ממש כמו בסטריאוטיפים הנוראים ביותר, בין המרפסות והחלונות. זה לא שאין להם סלולריים. יש בדרך כלל שני מכשירים על בן אדם בממוצע. פשוט, מהמרפסת, כל השכונה יכולה לשמוע - זה יותר חסכוני.
- לאור כל האמור לעיל - "חיים פרטיים" אפשריים, אבל יש לקחת את המושג הזה בערבון מוגבל. כך למשל, במידה שתזמינו הדברה ביום שישי בבוקר, כשרוב העולם הנורמלי עוד ישן, כעבור 10 דקות ייפתח החלון של השכנה מלמעלה שתשאל בקולי קולות (ראו סעיף 3): "עשו אצלך ריסוס? מה, יש לך ג'וקים בבית?" (לא, יש לי קרציות).
- החברים שלכם מסרבים להגיע אליכם בחושך.
- ה"חברים" שלכם מסרבים להגיע אליכם גם באור.
- ה""החברים"" ה""מקסימים"" שלכם לא יוכלו להתאפק, ולמרות שיש לכם אחלה דירה של 3 חדרים, שתמורתה משלמים במרכז תל אביב לפחות 950 דולר, הם יעירו בחיוך ציני: "לא ידעתי שאת גרה במעברה", או שפשוט יגידו לכם שזו שכונה מזעזעת והם לא מבינים איך אתם גרים פה. ב-400 דולר ספייר שיש לכם כל חודש, תוכלו לקנות חברים חדשים. או לפחות פלייסטיישן ומסך פלזמה ממש גדול. ימותו כל הקנאים כולם.
- מוזיקה מזרחית. בפול ווליום. בדיסטורשן. קלישאה, אבל אמת. מזל שאני אוהבת מזרחית, ועוד יותר מזל שדלת סגורה אצלי בבית ממסכת את רוב הזוועות.
- ביום שישי, בשעה 14:35, בדיוק כשאתם מרחפים לכם לעבר שנת הצהריים שעליה פינטזתם כל השבוע, הילדה של השכנה מקומה 4 תרד בריצה וקפצוצים במדרגות, כשהיא נועלת כפכפי ים פלסטיים, מהסוג שעושים "סקההה, סקההה, סקההה" על המדרגות, בהדהוד מושלם.
- בשעה 14:50, אחרי שגמרתם לקלל והצלחתם לשקוע שוב בשינה, היא תחזור הביתה, ותשיר בקולי קולות כל הדרך למעלה.
- "דניייייייי!!!!! תעלה הביתה!!!!!!!".
- "דניייייייי!!!!! תעלה הביתה עכשיו או שאני יורדת לפרק לך את הצורה, יא חתיכת בן כלב, כמו אבא שלך יצאת!!! ישרוף אותך אלוהים, תעלה הביתה כבר!!!!".
- צריך ללמוד להיות קצת מכל דבר - קצת אינסטלטורים, קצת חשמלאים, קצת טכנאי מחשבים, קצת אנשי מזגנים, קצת שיפוצניקים, קצת צבעים. זה לא שתקלות ביתיות לא קורות באזורים אחרים בתל אביב, פשוט בדרום הן קורות הרבה יותר פעמים.
- מבטים מזרי אימה כשאתם (רחמנא ליצלן) נוסעים באוטו בשבת, טפו, ועוד עוברים ליד בית כנסת. אתם יותר גרועים מהנאצים, תאמינו לי.
- מבחר משלוחי המזון הביתה מצטמצם באופן דרמטי. תבשלו בבית, עצלנים (טפו, תודה לאל על ביג מאמא ופילדלפיה).
- התרגלו להכרות אינטימית עם השליחים של הפיצה, כי אחרי שעה של המתנה מורעבת, הטלפון שלכם יצלצל והשליח המבועת, המשוכנע שעוד רגע חוטפים אותו נרקומנים זומבים, יהיה על הקו ויבקש הכוונה מדויקת לרחוב הקטן וההזוי שלכם, שלפעמים אפילו אין לו שם, אלא רק מספר.
- ריחות של אוכל ביתי. כל יום. כל היום.
- התשלום לוועד הבית מאוד נמוך (גם הארנונה), אבל כל חודש מתווסף אליו סכום לא מבוטל תמורת דברים שגרתיים כמו החלפת כל הצנרת של הבניין, תיקון הגג או גיזום כל השכונה על ידי גנן שהוא חבר של ראש הוועד.
- רשת אלחוטית חינם לכל דורש. ואני מדברת על עשרות נקודות רק ברחוב הפצפון שלי. מי אמר שהדרום לא מפותח?!
- ג'וקים? הייתם רוצים. בדרום תל אביב אין ג'וקים. הו, לא. בדרום תל אביב יש תיקן מערות מצרי.
| |
 היא באמת משהו, האינטרנט הזו
אני לא קוראת עיתונים מודפסים כבר הרבה שנים. זה לא רלוונטי, זה לא מעניין, זה זבל מסוג נייר שאין לו שימוש מלבד לרפד תחתיות של פחי זבל. את החדשות אני צורכת באינטרנט (אלא מה). מה נשאר? תמונות של סלבריטיז ישראלים ופרשנויות. כל תיאוריות התקשורת המתקדמות, מדברות היום על זה שהדרך היחידה של העיתונים לשרוד, תהיה באמצעות הפרשנויות, ניתוחי העומק והטורים האישיים.
אבל קריאה של טורו המפואר של האושייה רענן שקד, ב"ידיעות אחרונות", מגלה שהעיתונאים הדגולים של המאה ה-21 עדיין אחוזים בחרדת מוות מה"דבר הזה" שנקרא אינטרנט.
נתחיל מזה שאינטרנט זה בעצם "היא" ולא "הוא". וזה בטח עוד יותר מלחיץ את הגברדייה, שמדובר בכלל בנקבה. אבל נעזוב דקדנויות לשון, אני ממילא לא טובה בזה (לפחות לא בכתיבה).
הלאה. אני לתומי חשבתי שעיתונאים אמורים להיות מעודכנים במגמות. שהם צריכים להיות מחוברים לעניינים ולפחות להבין בנושאים שעליהם הם כותבים. מטורו של שקד ברי ונהי כי הוא אינו מבין דבר ורבע בכל מה שקשור לאינטרנט ובתרבות הסובבת אותה, לפחות מסיבה אחת: שקד היה צריך לדעת ש-Blogger Bashing זה משהו שיצא מהאופנה לפני שלוש שנים בדיוק, עת הפציע ניסן שור (עוד עילוי, כמאמר אחד מעמיתי) בטור אלים במיוחד, שתקף את כל מגמת הבלוגים. שור כינה אז את הבלוגים "כר פורה של גבב חסר ערך, תוכן המושלך ללא אחריות, הררי מילים הנטחנות דק-דק על ידי האקסהביציוניזם החדש" (או "חרא" בתרגום לעברית).
שקד הרבה יותר מתוחכם משור ומשתמש בהומור פסיבי-אגרסיבי כדי להגיד בעצם את אותם דברים שאמר שור לפני שלוש שנים ומחצה. ושקד, כמובן, ב"ידיעות". זה הרבה יותר שווה מ"מעריב". כמובן. אבל, כמובן, זה לא מוריד מעוצמת האלימות הגסה שמפגין שקד כלפי בלוגרים ושוחרי המדיום המשוקץ שנקרא אינטרנט. שקד, תבינו, הוא אליטה. הוא כותב על נייר, זה מאוד מודרני, מתוחכם ובעל ערך. תראו, אפילו סרקו אותו לאינטרנט. אין לו בלוג, לשקד. אבל יש לו מייל. ויש לו אפילו עמוד ב-TheMarker Cafe. הוא לא כמוכם, הבלוגרים המשתפכים הפאתטיים. הוא איש רציני. ויש לו מלא קוראים!
אז מה אומר שקד? מכיוון שזה אינטרנט פה, אני לא אתייחס לכל שטות שהוא פלט. אבל בואו נתקוף את הנקודות המרכזיות, Shall we?
"פיירפוקס הוא דפדפן אינטרנט לנודניקים מקצועיים": למעשה, רענן, פיירפוקס הוא דפדפן שכ-15% מאוכלוסיית הגולשים הבינלאומית משתמשת בו (וזה נתון שמרני). הנתון נכון גם לגבי ישראל. הייתכן שהגדרת עכשיו 15% מהגולשים הישראלים כנודניקים? אתה חושב שזה ישפר לך את הרייטינג? אגב, אצלנו באינטרנט לא מודדים רייטינג על פי סקר של 500 אנשים בלתי מייצגים. אצלנו ממש סופרים כניסות. אבל זה בטח גם לנודניקים מקצועיים, אז נניח לזה.
"למה האי-מיול לא זז": אח, רענן רענן הבלתי מעודכן. אי-מיול? טוב שלא אמרת קאזה. יכול להיות שאתה חבר של ח"כ אמנון "אני לא מאונן" כהן מש"ס? אתה רוצה לדבר איתנו קצת על טכנולוגיה? להראות כמה אתה מבין במגמות הלוהטות ברשת? כלומר... אי-מיול...? נו. לא משנה.
"כתבתי על זה בבלוג השני שלי": רענן מלגלג על מולטי-בלוגרים. אבל אני, כמולטי-בלוגרית ידועה, שמתחזקת באופן רציף הרבה יותר מבלוג אחד, ועוד מספיקה לעבוד, לנגן בתופים, לשחק טניס, לבשל ארוחות שחיתות, לראות סרטים בסינמה סיטי ולצאת לטיולי שטח בשבת (זה כי אין לי חיים, כידוע לכם), מזמינה אותך, רענן שקד, לנסות ולתחזק בלוג אחד. אחד. בלי הפלטפורמה של "ידיעות אחרונות" שמביאה לך קוראים by default. אתה, לבד, באינטרנט. אני אפילו מוכנה לתת לך להשתמש בשם שלך. ונראה אותך. כמה אתה מסוגל להחזיק מעמד? כמה בלוגים אתה יכול להחזיק? כמה פוסטים עד שתישבר?
שקד ממשיך ומלגלג על הנושאים השוליים בהם עוסקים הבלוגרים. באמת בושה וחרפה. זה כי העיתונאים הדגולים של ימינו מתעסקים רק במה שחשוב: טלוויזיה. ובלוגים. כאן, בשורה הזו על "סרטי צ'אקי", מראה שוב שקד כמה שהמדיה הישנים פוחדים מהאינטרנט ומהבלוגרים. אנחנו, הקטנים וחסרי הכוח, השוליים, הגיקים, הפריקים - אנחנו מלחיצים אותם, כי הם רואים כל יום לאן המגמה הולכת. הם רואים לאן הקוראים הולכים. הם רואים בלוגרים שעושים את העבודה שלהם (כמו להילחם נגד הצעות חוק גרועות), הם רואים את נתוני התפוצה יורדים, הם רואים איך כל ילד מרים היום בלוג וגונב מהם טראפיק. הם בפאניקה. ולכן יוצא הקצף על הבלוגרים. כי אנחנו אנשים איומים ונוראים, אנשי האינטרנט, אנחנו מפרקים לאט אבל בטוח את גווייתה המתפוררת של העיתונות המודפסת. ואז מה יעשה שקד? יכתוב באינטרנט, רחמנא ליצלן???
"הורדתי את כל העונה הראשונה": אבל בלי תרגום לעברית, צווח שקד. אוי, האסון. אתה יודע שקד, אנחנו, אנשי האינטרנט המפגרים, הדבילים וחסרי החיים, ממש יודעים אנגלית. אבל ממש. כלומר, לקרוא ולכתוב, אפילו לתרגם ולערוך. אתה יודע למה? כי רוב החומר המקצועי המשמעותי שאנחנו צורכים, הוא באנגלית. כי רוב התקשורת עם האנשים מכל העולם היא באנגלית. כי כדי לערוך HTML או JAVA גם צריך לדעת קצת אנגלית. אבל אם אתה באמת זקוק לכתוביות בעברית - נו, שמישהו ישלח לרעננוש (שבטח תקוע עם איזו עונה ראשונה בלי תרגום ולא יודע מה לעשות) לינק לאחד מעשרות אתרי הכתוביות בעברית, ואחר כך גם לינק לאחד המדריכים שכתב אחד הילדים בני ה-14 (השתמשתי באחד כזה ב-FRESH לפני כמה ימים) שמסביר איך לצרוב DVD עם כתוביות, ואיך ליישר אותן לימין.
והגראנד פינאלה (שבעצם מופיע די בתחילת המאמר של שקד):
"אנשים אינטרנטיים שולטים בעולם מחדר קטן שבו יש שידת ספרים ישנה, מיטת נוער, כסא מסתובב שראה ימים רעים לא פחות... שום דבר לא קרה בחדר הזה מלבד תקתוק ובדידות... חושבים שגוגל אוספת עליהם מידע אבל מיקרוסופט גרועה יותר...זה לא נכון שלאנשים אינטרנטיים אין חיים, יש להם זה אצלם במייל, שנייה, הם רק נכנסים למחשב והם מוצאים את זה".
אין משהו יותר ילדותי, שיותר מצביע על חוסר אונים, מאשר הטיעון שאנשי המקצוע של האינטרנט הם נטולי חיים. אין יותר מטופש מלטעון שלא יכול להיות שמישהו מספיק לצרוך ולייצר כל כך הרבה אינפורמציה ב-24 שעות, מבלי שהוא מוותר על כמה דברים באמת חשובים בחיים. אני לא מאשימה את שקד שהוא לא מבין את זה.
אומרים שהסיבה שמאוד קשה למחוץ זבובים, זה שהם פשוט רואים הכל ב-slow motion. עד שהעיתון המגולגל שלנו (או, מצאתי עוד שימוש לעיתון) מגיע למקום שבו הם נחתו, הם כבר עפים למקום אחר. אנחנו פשוט איטיים מדי בשבילם.
רענן שקד הוא פשוט הזקן עם העיתון המגולגל, שלא מבין למה הוא לא מצליח למחוץ את כל הזבובים הטורדניים האלה שמסתובבים סביבו. פעם הם היו מעטים, עכשיו הם מיליונים - אנשים שחיים אינטרנט ונושמים אותה, שמייצרים וצורכים מידע בכמויות שאנשים כמו שקד פשוט לא יכולים לעכל. מה שאני ואתם יכולים להספיק ב-20 דקות של עבודה על המחשב, ייקח לשקד לפחות יומיים. ולא כי לנו אין חיים ולו יש. הוא פשוט לא מספיק מהיר, לא מספיק משוכלל, לא מספיק מתוחכם. הוא דור קודם. גירסה 1.2 של תוכנה שכבר נמצאת איפשהו ב-8.0. וזה בסדר, זה לגיטימי, אין סיבה ללעוג לו בשל כך. אנחנו צריכים אנשים כמוהו, שיזכירו לנו איפה ומהו העבר החשוך, שכולל כתיבה על נושאים שלא מבינים בהם כלום. אבל בעיקר - אנחנו זקוקים לו כדי לדעת איפה העתיד. והוא בטח לא בעיתונות המודפסת. כבר ב-1984 אמר איגון מ"מכסחי השדים": The Print is DEAD.
ואני מוסיפה: Long live the internet.
| |
4 שנים ל"בטחון בתנועה"
פיייי, יא רבאק. אין הרבה פרויקטים משמעותיים בחיים שלי שהחזקתי 4 שנים. כאחת שהמוטו שלה (אחת. שנינות כזו. אח, למות עליי) הוא "נוגעת, טועמת, הולכת", הישארות במקום אחד אינה מהתכונות הבולטות שלי. התמדה ועקשנות, כן. אבל סבלנות - ממש לא.
על פניו, היו לי הרבה סיבות לסגור את הבלוג הזה או לפחות להפוך אותו לפרטי. העיניים הקנאיות של אנשים מכוערי נפש נמצאות פה כבר הרבה זמן, וזה היה יכול לגרום לי, לו לא הייתי אני, ללכת מפה ולחפש מקום אחר. אז במקום לקפל את הזנב, פשוט פתחתי עוד כמה בלוגים, חסויים יותר ופחות, כדי להוציא לכל מי שצריך את העיניים. אני זוכרת פוסט נגד עין הרע בתחילת הדרך של הבלוג הזה, בימים היפים של 2003, שבהם בלוג היה משהו חדשני. מילה שאנשים בכלל לא הכירו או ידעו לבטא, ורק כמה חולי נפש כאן בישרא ובעוד כמה מקומות נידחים, הבינו את מלוא המשמעות של הכתיבה הזו, שכולם יכולים לראות.
היום לכל אחד יש בלוג. לכל פוליטיקאי, פרסומאי עב כרס, עורך דין כפוף ופסאודו עיתונאי, לכל מי שבברנז'ה ומי שלא. כולם כותבים על עצמם, על החיים, על הפילוסופיה של הכתיבה, על מהות הקהילות החברתיות, על חשיבותה של רצינות בבלוגיה ועל קודים אתיים ועוד שלל נושאים כבדי משקל. אני לא מזלזלת בזה. גם אני כתבתי על כמה דברים רציניים בחיים שלי, בבלוג ומחוצה לו, אבל איכשהו מנקרת בי לאחרונה התחושה שאנשים לוקחים את עניין הבלוגים הזה קצת יותר מדי בצורה כבדה ופילוסופית, שמרגישה לי מאוד מנותקת מההוויה הבלוגית שאני מכירה. אני, בכל אופן, כאן בשביל הכיף.
ובגלל זה נשארתי. כי כיף לי פה. ספציפית בישרא, וכללית בבלוגינג. חוויתי הרבה "רשתות חברתיות" ופלטפורמות בלוגים אחרות, בעברית ובאנגלית. הקמתי עוד כמה וכמה בלוגים, אבל בסופו של דבר, "בטחון בתנועה" הוא הבית האמיתי שלי ברשת. ומכיוון שהוא כזה, כל האורחים המגעילים המקריים (ואלה שעשיתי את השטות והראיתי להם אותו בהתנדבות) שמגיעים לפה, לא יכולים לשנות את הרצון והצורך שלי להמשיך ולעשות פה כיף חיים, לדבר על ציצי גדול ופמלה אנדרסון ולדון בפלפלים חריפים ופסטרמה. במילים אחרות, צריך יותר מכמה נשמות טהורות ובנות השטן כדי לגרום לי לשתוק. במילים אחרות לגמרי - מאוד קשה להיפטר ממני.
מילה קטנה ליריב ולישרא (כן, נענע קנו, ידה ידה ידה) - לאור חוויותיי והתרשמותי מפלטפורמות אחרות, ולמרות כל המגבלות של ישראבלוג והדברים שצריך לשפר, אני נותנת שאפו גדול ליריב על הניהול של הקהיליה המטורפת הזו בשנים האחרונות. למרות מטחים בלתי פוסקים של ביקורת, עצבים, פריצות ושטויות, הוא תמיד שמר על שלווה ופאסון ולא התערב יותר מהמינימום הדרוש ונתן לבלוגרים להתבטא ולעשות את שלהם - ועובדה שישרא חי ופורח. על הוויכוח המפגר על האיכות או חוסר האיכות כבר כתבתי מספיק. בקיצור, יש לכמה מנהלי אתרים אחרים מה ללמוד מיריב.
שמתי לב במהלך השנים שפה זה בלוג של קוראים שקטים (יא אללה איזה פוסט ארוך זה נהיה. ועוד לא נגמר). באים, קוראים, לא תמיד מגיבים, לפעמים שולחים מייל, לפעמים לא אומרים כלום. וזה בסדר מבחינתי. מעולם לא ניסיתי לשבור פה שיאים. אחרי הכל, אני הבלוג הראשון שהגיע ל-100 אלף כניסות בישראבלוג. אחרי פסגה מדהימה שכזו, My life is complete...:-). מדי פעם אני מציצה בקאונטר ובסטטיסטיקות, אבל אני בטח לא מרפרשת כל כמה דקות, כמו בימים הטובים.
אני כותבת פחות. הרבה פחות. בשנה הראשונה לבלוג, ונדמה לי שגם קצת אחר כך, היו תקופות שהרמתי 10 פוסטים ביום. היום אני מסתכלת על זה ותוהה מאיפה היו לי הכוחות, הזמן והסבלנות, ועוד באינטרנט של לפני 4 שנים, עם כל האיטיות והבעיות. זה לא שהיום יש לי פחות מה להגיד. אני פשוט עושה את זה אחרת. גם היום יש ימים של יותר מפוסט אחד, אבל מצד שני יש ימים שאני לא כותבת בכלל. לפחות לא כאן. אין ספק שההתפזרות על פני כמה פלטפורמות ובלוגים גובה את המחיר שלה, אבל שלא יהיה לאף אחד בעולם הזה ספק - זה הבלוג שלי. כאן מתרחשת הפעילות המרכזית. מעבר לכך, האחת שפה היא אותה אחת שבבלוגים האחרים, ובעיקר - אותה האחת של החיים האמיתיים. אלה שפגשו אותי וגם זיהו אותי ממקומות אחרים - יכולים להעיד שקל מאוד לזהות ולגלות שזו אני. מה לעשות, אישיות בולטת וכל זה.
ובנושא החשיפה - שמתי לב שזה מאוד אופנתי להיחשף ולכתוב בלוגים בשם האמיתי בתקופה האחרונה. יכול מאוד להיות שגם אני, מתישהו, אציג לעולם את שמי האמיתי (האחת, רק האחת. למי שלא ידע), אבל לכל אלה שכבר ניסו לעשות את זה בשבילי - הניחו לי לעשות את זה, אם אני אעשה את זה בכלל, בזמן ובמקום המתאימים לי. אל תחליטו החלטות בשבילי. זה גורם לציצי שלי לקפוץ בעצבנות והתוצאות עלולות להיות בלתי נעימות בעליל.
אז הנה, 4 שנים של זיוני שכל, יותר מ-150 מנויים נאמנים (הובטח לכל אחד טיפול פסיכולוגי חינם לכל החיים), כ-2,770 פוסטים, למעלה מ-500 אלף כניסות, כמה וכמה פעמים שקיבלתי פרו במתנה, כמה פעמים שנתתי, כמה אנשים מתוקים ומקסימים שהכרתי והפכו לידידים, לפעמים גם מחוץ לעולם הבלוגי (שהוא כבר מזמן לא "וירטואלי" בעיניי), כמה אויבים, כמה חלאות, מלא קוראים, המון תגובות מצחיקות, מתמיהות, מכעיסות וסתמיות, הרבה תמונות מצחיקות, הומור, ציצים ופמלה, והפטמה עוד נטויה.
כבר כתבתי כמה פוסטי סיכום כאלה, אבל זה לא אומר שאמנע הפעם מלומר תודה גדולה לכל הקוראים והמקליקים, המפרגנים והתומכים והצוחקים ביחד איתי. קטעים איתכם ואיתי, תישארו, אין פרסים בסוף, אבל תמיד יש הפתעות.
| |
דפים:
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
