ניר וגלי הם כוכבי פייסבוק רציניים מאוד. סרטוני האנימציה שלהם מבריקים, מצחיקים ומתמצתים את ההוויה הישראלית בצורה נהדרת וייחודית. מזכיר קצת את מ.ק. 22, רק קצת יותר מעודן.
בשנת 2000, ביצעה כוורת מופע איחוד מיוחד בהיכל התרבות, לטובת גיוס כספים עבור טיפולים רפואיים ליצחק קלפטר. הלכתי להופעה עם אבא שלי. היה מדהים ומרגש. אחרי אחד הסולואים של קלפטר, הקהל עמד על הרגליים דקות ארוכות ומחא כפיים בלי להפסיק - באהבה, בכבוד, בשמחה, ברצון טוב ובאיחולי החלמה מכל הלב. זה היה רגע מלא עוצמה שאזכור עוד הרבה שנים.
לקראת סוף ההופעה, למרות שהיה מדובר בהיכל התרבות המעונב-משהו, הקהל עזב את המושבים והתקרב לבמה כדי לרקוד. גם אני. מצאתי בסך הכל שני קליפים מההופעה הזו ביוטיוב, אחד מהם הוא השיר "הורה היאחזות", בו הקהל התחיל לזרום לכיוון הבמה. כולם רקדו ביחד. אף אחד לא דחף, קילל או התעצבן. הכל היה כל כך שמח ונעים, ועם זאת - מלא אנרגיה ומחשמל.
אני זוכרת את הרגעים האלה, ואני אפילו זוכרת מה לבשתי ואיפה עמדתי. ותאמינו או לא, רואים אותי לשנייה וחצי בדיוק, בחלק התחתון הימני של הקליפ - ב-2:17. כן, זו אני, מקפצת ביחד עם כולם. מן רגע כזה בחיים, של שמחה וריקודים.
עוד פחות משבועיים, כוורת מתחילה במעין סיבוב הופעות קצר, וכנראה אחרון. אני לא יודעת אם יהיה אפשר לרקוד בבריכת השולטן, אבל אני בטוחה שיהיה כיף.
אחד הז'אנרים המוזיקליים האהובים עליי הוא דראם אנד בייס (Drum and Bass). למעשה, D&B וג'אנגל, ז'אנרים שמאוד קרובים זה לזה, הם סוג המוזיקה האלקטרונית היחידי שאני אוהבת.
גיליתי את הדראם אנד בייס בשנות ה-90. למעשה, אני זוכרת בדיוק מתי זה קרה, ואיך - רגע נדיר שבו פתאום אתם מוצאים את עצמכם מגלים משהו חדש לגמרי, שהופך תוך שנייה לחלק בלתי נפרד מכם. לא מוזיקה ש"צריך ללמוד לאהוב" או "לתת לה כמה השמעות". משהו שישר עושה לכם "בום!" ואין משם דרך חזרה.
זה קרה לי בדיסק סנטר, בדיזנגוף סנטר, כשזו עוד היתה חנות ענק שוקקת והומה, מחולקת למדורים שאין בשום מקום אחר, ועם סטוק בלתי נתפס של דיסקים מכל הז'אנרים. דיסק סנטר תמיד היתה מלאה בפריקים של מוזיקה מכל הסוגים, כולל כאלה שרוצים את הדיסק האחרון של יהורם גאון. בתקופה הקסומה והקצרה הזו של שנות ה-90, כשדיסקים נכנסו למיינסטרים ושנייה וחצי לפני שהמציאו את נאפסטר, ביזבזתי שם חלקים נכבדים מממוני (יותר נכון, מהממון של אבא שלי). כמעט אף פעם לא באתי עם מטרה מוגדרת. פשוט באתי לגלות מוזיקה חדשה. וישנה.
אני זוכרת את עצמי מדפדפת בדיסקים באיזה מדף. בחנות תמיד היתה מוזיקה בווליום גבוה, כמובן, אבל לא תמיד שמים לב למוזיקת רקע. ואז, מתוך שנייה של שקט בדיסק המתנגן, התחיל טרק שמייד התיישב בתוך הלב המוזיקלי שלי. לא, לא הכל נעצר. אני דווקא זוכרת שפתאום התחלתי לרקד קצת, ובעוד הבס שוטף אותי בגלים נעימים במיוחד, תפסתי את המוכר הקרוב ביותר ושאלתי אותו מה זה הדבר המטורף הזה, שמתנגן לו ככה בלי פיקוח באוויר.
קיבלתי לידיי דיסק כפול של דראם אנד בייס, עטוף בצבעים ורודים פסיכודליים, שהפך להיות פסקול משמעותי מאוד בחיי המוזיקליים. בקיצור, הקשבתי לו כמעט כל הזמן, ובעיקר ביליתי איתו זמן איכות במכונית שלי, שם היה לי הכבוד ליהנות ממערכת מוזיקה משובחת במיוחד. ספציפית, היה מדובר ב-Atmospheric Drum and Bass, משהו שמתגלגל בעדינות יחסית על האוזן, אבל עדיין מלא בבסים ובתופים בדיוק במינון הנכון.
כמו הרבה דברים טובים בחיים, זה לא נמשך הרבה זמן, כי גנבו לי את האוטו, וביחד איתו גם את סט הדיסקים האהוב שלי (שלא לדבר על חרמונית וטלפון נוקייה תכול). עם הזמן, שיחזרתי חלק מהאבידה, אבל את הסט הוורוד והאהוב לא הצלחתי למצוא שוב.
במוזיקה אלקטרונית יש שפע מטורף, גם בתת-הז'אנרים הכי איזוטריים. בשנים שעברו מאז שנגנב הדיסק, שמעתי המון טרקים, אוספים ומיקסים ממיטב האמנים, מצאתי את הנישות והדי-ג'ייז האהובים עליי וגיליתי עוד ועוד רבדים במוזיקה הזו. היה אפשר לחשוב שאני אשכח מהאוסף המיתולוגי הזה, אבל לא שוכחים אהבה ראשונה (וורודה).
מדי פעם ניסיתי לחפש את האוסף האבוד. הבעיה היתה השם הגנרי שלו - Atmospheric Drum and Bass, שהוא גם שם כולל של תת-ז'אנר במוזיקה הזו, ובעובדה שלא זכרתי פרטים מזהים נוספים שקשורים אליו, מלבד העובדה שהעטיפה ורודה וזוהרת. בקיצור, למרות חפירות בכל מאגרי המוזיקה - החוקיים והלא חוקיים, לא הצלחתי למצוא את האוצר.
עד היום.
במהלך דיון בלתי קשור בעליל ב-reddit, נסחפתי לשרשור תגובות קצר בנושא טרק ספציפי מהדיסק המדובר, שכולל סימפולים מהסרט "חולית" (עוד סיבה לאהוב את האוסף המרהיב הזה. פאקינג סימפולים מ"חולית"!). החלטתי לנסות לחפש אותו בשנית. חיפושי טקסט ביו-טיוב העלו חרס (וגם כמה מיקסים די טובים של דראם אנד בייס, להאזנה בהזדמנות). ידעתי שאזהה את הדיסק ברגע שאשמע כמה תווים ראשונים, אז הקלקתי והקלקתי על כל כותרת שנראית לי רלוונטית, לחצתי פליי שוב ושוב - והתאכזבתי.
ואז היתה לי הארה - אני אמנם לא יודעת כלום על האוסף, אבל אני יכולה לזהות את עטיפת הדיסק בעיניים עצומות למחצה! מייד עברתי לחיפוש התמונות של גוגל, מה שגילה לי את הפרט המשמעותי ביותר על הדיסק הזה - מיקסס אותו אמן בשם Aphrodite.
מכאן, הדרך בחזרה ליו-טיוב היתה קצרה. האוסף נמצא שם במלוא הדרו ואורכו, סרטון אחד ארוך לכל דיסק מהסט. והנה הוא, אהבת הדראם אנד בייס הראשונה שלי, עם טעם ורוד-מתוק, וכמה מהטרקים הטובים ביותר שאי פעם שמעתי.
אם אתם סקרנים לדעת איפה היתה הנקודה שבה נשביתי בקסמו - הרי היא כאן.
הרבה פעמים, שיר ישן ומוכר מחזיר איתו מיידית גם זכרונות ואסוציאציות, מצבים ורגשות. באופן מוזר, ההאזנה למוזיקה הזו עכשיו לא מביאה איתה מראות ותחושות מאותה תקופה, אלא רק זכרונות של עצמי, נשטפת במוזיקה ונהנית מכל רגע. כמו עכשיו.
זה הרבה יותר מצחיק כשזה קורה לבעלי חתולים אחרים. האמת, ספייק לא עושה דברים כאלה בכלל, אבל לכל חתול יש איזה קו אופי מרושע-משהו. לפעמים הוא חבוי ולפעמים הוא גלוי, כי ככה. כי הוא חתול.
כמעט כל מי שהחליט להביא הביתה פושטק בדמות חתול, יודע שחתולים הם יצורים ליליים, ברובם. הם גם נודניקים, חכמים וסתומים בעת ובעונה אחת, אבל זה קצת פחות קשור. חתולים גם לא אוהבים דלתות סגורות, כי הם משוכנעים שבכל רגע נתון יש מאחוריהן את הדבר המעניין ביותר בעולם, או לפחות בהונות רגליים שאפשר לצוד. במילים אחרות, חתולים עושים כל מיני דברים בלילה, ובעיקר - מוקדם מאוד בבוקר, כשבני האנוש האומללים שקועים בשינה עמוקה ומתוקה.
זה יכול להיות כל דבר - מחפירות פסיכיות בארגז החול (שוב תודה, ספייק) ועד מרדפים אחרי חרקים בלתי נראים או אפילו סתם יללות צומי.
ואם יש לכם מעצור דלת כזה עם קפיץ, אתם בכלל בבעיה. אישית, אותי הסרטון הזה מאוד הצחיק. כי מה לעשות, זה הרבה יותר מצחיק כשזה קורה למישהו אחר:
כן, לא הייתי כאן הרבה זמן. כלומר, הייתי ברוחי, אבל לא כתבתי או העליתי שום דבר חדש. וזה לא שנגמרו הסרטונים המצחיקים או האירועים המעניינים, אבל איכשהו לא מצאתי את הזמן או המקום המתאים לכתוב כאן פוסט. אז לא הלכתי לשום מקום, אני עדיין בכל האינטרנט אם מישהו רוצה למצוא אותי, אבל כאן אני פחות. זהו.
ועכשיו, שיתוף פעולה עברייני בין תוכי קקדו וכלבלב. אני מנסה לחשוב מה היה קורה לו ציפור היתה מנסה להאכיל את ספייק, החתול שלי, בספגטי. אני בטוחה שהיה נשאר הרבה ספגטי ואולי גם קצת נוצות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
