ישראבלוג היה מקום מאוד נחמד לצעוד בו את הצעדים הראשונים בעולם הבלוגינג, אבל הוא גם דוגמה קלאסית לטכנולגיה שעבר זמנה, ולסיבה העיקרית שנוכחות דיגיטלית משמעותית לא יכולה להישען על פלטפורמה סגורה.
מי שבאמת חי באינטרנט כמוני, לא יכול לחיות בגן סגור, ולכן כבר מזמן נטשתי את הבלוג הזה. מי שבאמת חי טכנולוגיה כמוני, מאז גיל 6 פחות או יותר, יודע שאי אפשר לסמוך עליה ממש. היא שבירה, היא לא אמינה, היא הולכת לאיבוד והיא משתנה במהירות רבה מדי, עד שלפעמים פשוט לא נשאר ממנה כלום. ככה זה.
נכון שיש פה יצירות מופתת אלמותיות, כמו "בנות עם ציצי גדול - סיטואציות מוכרות" ועוד כמה אלפי פוסטים מופרעים שזרקתי על המקלדת מאז שנת 2003 (14 שנה, לך תספור), אבל צריך גם לדעת מתי לשחרר. עם כל הנוסטלגיה והחיבה למקום שבו הקמתי את הבלוג הראשון שלי, מבחינתי אין בעיה להמשיך הלאה.
היה כיף, היה משעשע, היה מוזר, היה מעצבן, היה ישרא.
הם היו גדולים. שבעת המופלאים, בתוספת נגנים מלווים ומסכי וידיאו עם אנימציות מגניבות, הזכירו לי ולעוד אלפי אנשים, שלא סתם היתה התנפלות על הכרטיסים, וההתלהבות לא היתה מזויפת.
ההופעה של כוורת היתה כיפית, מרגשת ונהדרת, בלי רגע אחד משעמם. השירים נבחרו בקפידה, עם העליות והירידות בקצב בדיוק במקומות המתאימים. זה נכון שהם כבר לא ילדים, אנשי כוורת, אבל הם נתנו שואו מעולה, אנרגטי ושמח, למרות הפציעות והבעיות. הם עשו את המוזיקה שלהם כאילו זו לא הפעם המיליון שהם שרים את השירים האלה, והם עשו את זה באהבה. והקהל החזיר להם טונות של אהבה - בשירה, ריקודים, כפיים והמון המון שמחה כללית. זה לא שאני יושבת בבית ושומעת כל היום כוורת, אבל הופתעתי לגלות שאני מכירה את המילים כמעט בכל שיר, כולל כל הניואנסים של המערכונים.
(הסרטון לא שלי, אבל משקף יפה את השמחה והקהל הנהדר)
היה כיף בהופעה של כוורת, והרבה גם בזכות הקהל עצמו. מי שרגיל לקהל בהמי, דוחף, אגרסיבי ומגעיל, היה זוכה להלם רציני בבריכת הסולטן. אלפי אנשים זרמו בשקט ובשלווה למקומות שלהם לפני ההופעה. אף אחד לא קילל, דחף, צעק או התעצבן. כולם עמדו בתור לדוכני המזון והחולצות בשקט ובנימוס. היה תור ארוך לשירותים, וכולם עמדו בו בנחת, בלי להתלונן ולהתעצבן. במהלך ההופעה, כשחלק מהקהל התקרב לבמה והתחיל לעמוד במעברים כדי לקפץ בזמן השירים, אף אחד לא נחנק או נדרס. כל אחד קיבל את הספייס שלו, ביחד עם מחיאות הכפיים והשירה האדירה. בדרך החוצה, בפקקים מהחניון - אף אחד לא צפר או התפרע. האמת? הופתעתי.
ההופעה הזו נתנה הצצה קצרה מאוד לאיך יכולה להיראות המדינה הזו, באמת, לו לא היתה נגועה בברוטליות וערסיות. אנשים מכל הגילאים ומכל הארץ, באים להופעה של להקה ישראלית. שרים קצת, רוקדים קצת, מוחאים הרבה כפיים, נהנים, הולכים הביתה. בלי אלימות, קללות או איומים, בלי משטרה ובלי בלאגן. ערב של כיף ונוסטלגיה והרבה הרבה שמחה. הלוואי עלינו עוד כאלה, ובשפע.
בשנת 2000, ביצעה כוורת מופע איחוד מיוחד בהיכל התרבות, לטובת גיוס כספים עבור טיפולים רפואיים ליצחק קלפטר. הלכתי להופעה עם אבא שלי. היה מדהים ומרגש. אחרי אחד הסולואים של קלפטר, הקהל עמד על הרגליים דקות ארוכות ומחא כפיים בלי להפסיק - באהבה, בכבוד, בשמחה, ברצון טוב ובאיחולי החלמה מכל הלב. זה היה רגע מלא עוצמה שאזכור עוד הרבה שנים.
לקראת סוף ההופעה, למרות שהיה מדובר בהיכל התרבות המעונב-משהו, הקהל עזב את המושבים והתקרב לבמה כדי לרקוד. גם אני. מצאתי בסך הכל שני קליפים מההופעה הזו ביוטיוב, אחד מהם הוא השיר "הורה היאחזות", בו הקהל התחיל לזרום לכיוון הבמה. כולם רקדו ביחד. אף אחד לא דחף, קילל או התעצבן. הכל היה כל כך שמח ונעים, ועם זאת - מלא אנרגיה ומחשמל.
אני זוכרת את הרגעים האלה, ואני אפילו זוכרת מה לבשתי ואיפה עמדתי. ותאמינו או לא, רואים אותי לשנייה וחצי בדיוק, בחלק התחתון הימני של הקליפ - ב-2:17. כן, זו אני, מקפצת ביחד עם כולם. מן רגע כזה בחיים, של שמחה וריקודים.
עוד פחות משבועיים, כוורת מתחילה במעין סיבוב הופעות קצר, וכנראה אחרון. אני לא יודעת אם יהיה אפשר לרקוד בבריכת השולטן, אבל אני בטוחה שיהיה כיף.
אחד הז'אנרים המוזיקליים האהובים עליי הוא דראם אנד בייס (Drum and Bass). למעשה, D&B וג'אנגל, ז'אנרים שמאוד קרובים זה לזה, הם סוג המוזיקה האלקטרונית היחידי שאני אוהבת.
גיליתי את הדראם אנד בייס בשנות ה-90. למעשה, אני זוכרת בדיוק מתי זה קרה, ואיך - רגע נדיר שבו פתאום אתם מוצאים את עצמכם מגלים משהו חדש לגמרי, שהופך תוך שנייה לחלק בלתי נפרד מכם. לא מוזיקה ש"צריך ללמוד לאהוב" או "לתת לה כמה השמעות". משהו שישר עושה לכם "בום!" ואין משם דרך חזרה.
זה קרה לי בדיסק סנטר, בדיזנגוף סנטר, כשזו עוד היתה חנות ענק שוקקת והומה, מחולקת למדורים שאין בשום מקום אחר, ועם סטוק בלתי נתפס של דיסקים מכל הז'אנרים. דיסק סנטר תמיד היתה מלאה בפריקים של מוזיקה מכל הסוגים, כולל כאלה שרוצים את הדיסק האחרון של יהורם גאון. בתקופה הקסומה והקצרה הזו של שנות ה-90, כשדיסקים נכנסו למיינסטרים ושנייה וחצי לפני שהמציאו את נאפסטר, ביזבזתי שם חלקים נכבדים מממוני (יותר נכון, מהממון של אבא שלי). כמעט אף פעם לא באתי עם מטרה מוגדרת. פשוט באתי לגלות מוזיקה חדשה. וישנה.
אני זוכרת את עצמי מדפדפת בדיסקים באיזה מדף. בחנות תמיד היתה מוזיקה בווליום גבוה, כמובן, אבל לא תמיד שמים לב למוזיקת רקע. ואז, מתוך שנייה של שקט בדיסק המתנגן, התחיל טרק שמייד התיישב בתוך הלב המוזיקלי שלי. לא, לא הכל נעצר. אני דווקא זוכרת שפתאום התחלתי לרקד קצת, ובעוד הבס שוטף אותי בגלים נעימים במיוחד, תפסתי את המוכר הקרוב ביותר ושאלתי אותו מה זה הדבר המטורף הזה, שמתנגן לו ככה בלי פיקוח באוויר.
קיבלתי לידיי דיסק כפול של דראם אנד בייס, עטוף בצבעים ורודים פסיכודליים, שהפך להיות פסקול משמעותי מאוד בחיי המוזיקליים. בקיצור, הקשבתי לו כמעט כל הזמן, ובעיקר ביליתי איתו זמן איכות במכונית שלי, שם היה לי הכבוד ליהנות ממערכת מוזיקה משובחת במיוחד. ספציפית, היה מדובר ב-Atmospheric Drum and Bass, משהו שמתגלגל בעדינות יחסית על האוזן, אבל עדיין מלא בבסים ובתופים בדיוק במינון הנכון.
כמו הרבה דברים טובים בחיים, זה לא נמשך הרבה זמן, כי גנבו לי את האוטו, וביחד איתו גם את סט הדיסקים האהוב שלי (שלא לדבר על חרמונית וטלפון נוקייה תכול). עם הזמן, שיחזרתי חלק מהאבידה, אבל את הסט הוורוד והאהוב לא הצלחתי למצוא שוב.
במוזיקה אלקטרונית יש שפע מטורף, גם בתת-הז'אנרים הכי איזוטריים. בשנים שעברו מאז שנגנב הדיסק, שמעתי המון טרקים, אוספים ומיקסים ממיטב האמנים, מצאתי את הנישות והדי-ג'ייז האהובים עליי וגיליתי עוד ועוד רבדים במוזיקה הזו. היה אפשר לחשוב שאני אשכח מהאוסף המיתולוגי הזה, אבל לא שוכחים אהבה ראשונה (וורודה).
מדי פעם ניסיתי לחפש את האוסף האבוד. הבעיה היתה השם הגנרי שלו - Atmospheric Drum and Bass, שהוא גם שם כולל של תת-ז'אנר במוזיקה הזו, ובעובדה שלא זכרתי פרטים מזהים נוספים שקשורים אליו, מלבד העובדה שהעטיפה ורודה וזוהרת. בקיצור, למרות חפירות בכל מאגרי המוזיקה - החוקיים והלא חוקיים, לא הצלחתי למצוא את האוצר.
עד היום.
במהלך דיון בלתי קשור בעליל ב-reddit, נסחפתי לשרשור תגובות קצר בנושא טרק ספציפי מהדיסק המדובר, שכולל סימפולים מהסרט "חולית" (עוד סיבה לאהוב את האוסף המרהיב הזה. פאקינג סימפולים מ"חולית"!). החלטתי לנסות לחפש אותו בשנית. חיפושי טקסט ביו-טיוב העלו חרס (וגם כמה מיקסים די טובים של דראם אנד בייס, להאזנה בהזדמנות). ידעתי שאזהה את הדיסק ברגע שאשמע כמה תווים ראשונים, אז הקלקתי והקלקתי על כל כותרת שנראית לי רלוונטית, לחצתי פליי שוב ושוב - והתאכזבתי.
ואז היתה לי הארה - אני אמנם לא יודעת כלום על האוסף, אבל אני יכולה לזהות את עטיפת הדיסק בעיניים עצומות למחצה! מייד עברתי לחיפוש התמונות של גוגל, מה שגילה לי את הפרט המשמעותי ביותר על הדיסק הזה - מיקסס אותו אמן בשם Aphrodite.
מכאן, הדרך בחזרה ליו-טיוב היתה קצרה. האוסף נמצא שם במלוא הדרו ואורכו, סרטון אחד ארוך לכל דיסק מהסט. והנה הוא, אהבת הדראם אנד בייס הראשונה שלי, עם טעם ורוד-מתוק, וכמה מהטרקים הטובים ביותר שאי פעם שמעתי.
אם אתם סקרנים לדעת איפה היתה הנקודה שבה נשביתי בקסמו - הרי היא כאן.
הרבה פעמים, שיר ישן ומוכר מחזיר איתו מיידית גם זכרונות ואסוציאציות, מצבים ורגשות. באופן מוזר, ההאזנה למוזיקה הזו עכשיו לא מביאה איתה מראות ותחושות מאותה תקופה, אלא רק זכרונות של עצמי, נשטפת במוזיקה ונהנית מכל רגע. כמו עכשיו.
יום שבת היום. יום אביבי ונעים. הבולבולים מצייצים, העורבנים צורחים והחתולים מתקרצצים. אני מוציאה את ספייק החתולון לטיול קצר, אחד מני רבים שמהם הוא נהנה מדי יום, ובמיוחד בסופי שבוע, כשיש זמן. בעודי יושבת בחצר, צדה עיני איש מבוגר עם כיפה, בחולצה ורודה ומכנסיים אפורים, שעומד מעבר לגדר ומסתכל עליי קצת יותר מדי.
חיכיתי לראות אם הוא יילך, אבל הוא נשאר, ומשהו בו היה נראה לי משונה. בזריזות אספתי את ספייק הביתה, נעלתי והברחתי את הדלת וסגרתי את התריס והחלון. קיוויתי שזה רק הדמיון שלי, אבל התבדיתי. האיש (להלן "הסוטה") ניגש ללא היסוס לחצר והתיישב בכיסא שישנו כאן. לא רציתי לפתוח את החלון כדי שלא יראה אותי ו(בשאיפה) יתחפף מפה, אז השקפתי עליו מהעינית של הדלת.
מהר מאוד הוא עבר מישיבה לסיור סביב הדירה ונסיונות הצצה בחלונות. בשלב הזה התקשרתי למשטרה, למוקד 100. המוקדנית שאלה איך הוא נראה, ותיארתי אותו. בזמן השיחה, שבה נאלצתי לומר לה את הכתובת שלי 3 פעמים (בנוסף לכך שציינתי את הכתובת מיד בתחילת השיחה), הסוטה החליט שלא מספיק רק לנסות להציץ, ועבר לפעילות יותר אקטיבית - הוא הצליח לפתוח את שלבי התריס וגם שלח יד פנימה ופתח את החלון, שכנראה לא נעלתי טוב כשסגרתי אותו במהירות. אחר כך הוא ניגש לדלת וניסה לפתוח אותה. וכך הוא עמד, ידיים על הסורגים, פרצוף תקוע בתוך החלון, ומדי פעם ניגש לדלת ולחץ על הידית, בניסיון חסר תועלת להיכנס לתוך הדירה, ואף הציץ בעינית, מה שזיכה אותי במבט קרוב להחליא לעיניים הסוטות שלו.
העניין הזה נמשך כמה דקות, ובזמן זה המוקדנית של המשטרה נשארה איתי על הקו והבטיחה לי שהניידת תיכף מגיעה. עידכנתי אותה שהוא מנסה לפתוח את הדלת. "הוא אתיופי?", היא שאלה בעניין בשלב כלשהו, ולמרות הלחץ והעצבים, לא יכולתי שלא לתהות מה הקשר של השאלה המטופשת הזו, במיוחד לאור העובדה שתיארתי את האיש כמה דקות קודם.
בשלב זה, הסוטה כנראה הבין שבכוח הוא לא ייכנס לתוך הבית, והוא החליט לנסות לפצוח בנסיונות שידול: "צאי החוצה, תפתחי את הדלת, אני מת עלייך", הוא אמר דרך החלון. המוקדנית הבטיחה שוב שהניידת בדרך, וסגרה איתי את השיחה.
הסוטה המשיך לעמוד עם הפרצוף שלו דבוק לתריסים הפתוחים של הבית, ואני המשכתי להסתתר מאחורי הדלת ולהשקיף עליו דרך העינית. המשטרה לא הגיעה. אחרי עוד זמן קצר, השכן יצא במקרה לסיבוב בחצר וקלט את הסוטה המשוטט בין החלונות והדלת. "מה אתה עושה?" ועוד כמה שאלות, והסוטה פשוט ברח מהמקום. כשזה קרה, הרשיתי לעצמי לצאת החוצה ולנסות לראות לאן הוא הולך, שמא המשטרה תגיע והוא ייעלם. לא הצלחתי. הוא נעלם.
זה לא שינה הרבה. עכשיו השעה 13:30, יותר משעה לאחר השיחה הראשונה שלי עם מוקד 100 של משטרת ישראל, ושום ניידת לא הגיעה לכאן. אחרי שהסוטה ברח, התקשרתי שוב למוקד 100, ואמרתי להם שהוא בורח. המוקדנית אמרה שזה לא משנה, ושהניידת תיכף תגיע. ובכן, היא לא הגיעה.
זו לא הפעם הראשונה שבה מתרחשים אירועים כאלה ליד הדירה שלי. אחרי הכל, פה זה דרום תל אביב, ודברים כאלה הם חלק מהשגרה. ויחד עם זאת, ובייחוד לאור האירועים האחרונים של אונס ורצח בכל רחבי הארץ, היה אפשר לצפות מהמשטרה, שכל תפקידה בחיים הוא לשמור על בטחון התושבים, שתמהר להגיע כשבחורה אומרת שסוטה מנסה להיכנס לתוך הבית שלה.
כנראה שהציפיות שלי מוגזמות. או שאולי אני צריכה לעבור לארה"ב, שם לפחות את יכולה להחזיק רובה ציד קצר קנה בבית, ולהגן על עצמך, בלי להזדקק לטובות ממשטרה בלתי מתפקדת.
זה הפרצוף של משטרת ישראל, שנת 2012. אז מה אמורה אישה לעשות כשאדם זר מנסה להיכנס בכוח לתוך הבית שלה? לקוות שהשכן ייצא החוצה, כנראה. כי את המשטרה זה ממש לא מעניין.
עדכון, 21:15: המון אנשים נכנסו לבלוג הזה היום (כרגע קרוב ל-3,000). כמה וכמה שיתפו את הפוסט על הקיר של משטרת ישראל בפייסבוק, אולם לא ראיתי שם שום תגובה - מהמשטרה או משום גורם רשמי אחר. מישהו גם העביר את הפוסט ל"סטטוסים מצייצים" (חלק מהתגובות פשוט מבחילות). אבל, בשורה התחתונה, למי שתהה - גם שעות אחרי האירוע, אף ניידת או אפילו שוטר בודד לא הגיעו לפה. הם גם לא צילצלו. סתם, שתדעו.
עדכון, 9:30, יום ראשון, 20.5.2012: בשעה 6 בבוקר קיבלתי מייל מהפייסבוק של משטרת ישראל, שמבקש את הפרטים של האירוע כדי לעשות בירור. עניתי להם. אז לכל מי שהתלונן שלא התלוננתי בערוצים הרשמיים והמקובלים, דעו כי הפרטים הועברו למשטרה גם במייל.
עדכון וסיכום (?), יום שני, 00:02
המשטרה עוד לא יצרה איתי קשר מאז יום שבת, מלבד המייל שמבקש את הפרטים שלי. עם חדשות ערוץ שתיים (התוכנית של עודד בן עמי, שם התראיינתי אתמול) הם דווקא כן יצרו קשר. אפשר לראות את הראיון כאן. בסופו יש את תגובת המשטרה הרשמית. הנה היא, כפי שהופיעה בתוכנית של בן עמי, מילה במילה, ישר מהשקופית:
"לאחר קבלת הדיווח במוקד המשטרתי הגיע שוטר לזירה, זיהה את החשוד על פי התיאור שמסרה המודיעה והחל לעקוב אחריו. החשוד נצפה נכנס למספר כניסות של בתים כדי לנוח. השוטר ניגש לחשוד ומבדיקתו עלה החשד כי הוא בגילופין. החשוד זוהה, הוזהר ושוחרר. אין ספק כי השוטר היה צריך ליצור קשר עם המודיעה ולדווח לה על סיום הטיפול".
הנה צילום מסך של השקופית:
את התגובה הזו שמעתי וראיתי רק בטלוויזיה. אף אחד מהמשטרה לא טרח ליצור איתי קשר, לדבר, לברר, לבדוק את הפרטים יותר לעומק או סתם לוודא שהכל בסדר אצלי, המודיעה. התגובה הזו, ואני אומר זאת במילים מאוד עדינות - תמוהה להחריד.
איך החשוד זוהה בוודאות?
איך הוא נמצא בכניסה של בית כשהוא בכלל הלך לכיוון הפארק?
איך בשכונה כל כך גדולה מצא אותו השוטר שלא טרח אפילו להגיע למקום האירוע עצמו ולדבר עם "המודיעה"?
למה זה בסדר פשוט לשחרר אותו לדרכו ולתת לו להמשיך להסתובב ולנסות לחדור לבתים של אנשים, כי חושדים שאולי במקרה הוא שיכור?
זה שאולי הוא היה שיכור הופך את העניין לזניח?
ולמה גם יומיים אחרי, המשטרה לא טורחת ליצור איתי קשר - אבל עם ערוץ שתיים כן?
אני אשאיר לכם את הספקולציות, המסקנות והמחשבות. אחרי הכל, מבחינת המשטרה, הם סיימו לטפל בנושא כבר מזמן.
גורת חתולים מדהימה, מתוקה, עדינה ופושטקית, מחפשת בית חם!
צ'יטה היא גורה כבת חודשיים, שובבה וטפסנית ללא פחד גבהים, לומדת את אורחות חיי החתולים מאייזיס המופלאה, אוכלת לבד ורוצה לגור בבית שבו יפנקו אותה וידעו להעריך את הפרווה המהממת שלה.
מי שרוצה חתולה מדהימה, חברה לכל החיים ויצור מתפנק ויפהפה - מוזמן לפנות אליי [email protected]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
