"ההבדל העיקרי בין סקס תמורת כסף וסקס בחינם, הוא שסקס תמורת כסף עולה הרבה פחות." (ברנרד פרנסיס)

"חבריי ללימודים היו מוכנים להשתגל עם כל מה שזז, אבל אני לא ראיתי שום סיבה להגביל את עצמי." (אמו פיליפס)

"עדיף להיות כושי מאשר הומו, מפני שכשאתה כושי אתה לא צריך לספר לאמא שלך." (צ'ארלס פירס)

"פרצו לנו הומואים לדירה אתמול בלילה. הם נכנסו פנימה וסידרו מחדש את הרהיטים." (רובין וויליאמס)

"אינטלקטואל הוא אדם שמצא משהו יותר מעניין מסקס." (אדגר וואלאס)

"סקס הוא אחת מהחוויות הכי נפלאות, יפות וטבעיות שאפשר לקנות בכסף." (סטיב מרטין)

למה גברים יכולים לשבת בחברת נשים, לתקוע גרעפסים (במקרה הטוב), נאדים (במקרה הפחות-טוב), לחטט באף, לגרד בביצים (מה יש לכם? בודקים שהן שם? ואם הייתי מגרדת במפשעה לידכם, זה היה נעים?), לדבר על כוסיות וזיונים, להגיד דברים כמו "איזה חירבון טוב דפקתי לפני שעה", או "אתם לא מאמינים איזה שילשול יש לי", לצחקק על ה"איכס" שהנשים אומרות על ההתנהגות שלהם...

אבל בשנייה שמישהי אומרת צמד מלים כמו "יובש בנרתיק", מייד הם מזדעזעים, מביטים בה בגועל ואומרים בהלם: "איך את מדברת?! גועל נפש!!!".

אכן גועל נפש.

עוברת דירה. אפילו ארגז אחד עוד לא ארזתי. אני לא מספיקה לקנות את הריהוט שאני צריכה. ואף אחד לא נוקף אצבע לעזור, למרות שאני רומזת ואף מבקשת ישירות. אף אחד לא מציע עזרה בשום צורה שהיא, אפילו לא המינורית ביותר. הכל אני צריכה לעשות לגמרי לבד.

אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, לבדנו.

אבל באמת תודה רבה. במיוחד לך. אתה משהו מיוחד, אתה. כבוד. מגיע לך צל"ש. אם המצב היה הפוך, הייתי עושה שמיניות באוויר כדי למצוא קצת זמן לעזור לך, בכל דבר שהיית רוצה. אבל אתה... הו, לא. אתה עסוק מדי. איש חשוב ועסוק. תודה על כלום, באמת. ותודה לכל המופלאים האחרים. חברים יקרים. אחד אחד.

מעניין איך זה היה מרגיש לך אם היית בצד השני. אה, שכחתי. היית בצד השני. אבל נוח לך לשכוח. הכי קל זה לשכוח. אולי בקרוב אני אעשה לך את זה יותר קל.

עבודה, סידורים, ענייני דירה, בת זונה אחת שמבריזה ממשמרות ודופקת את כולם, ופתאום אין לי זמן לעשות שום דבר. אני צריכה לסדר כל כך הרבה דברים לדירה החדשה, אבל היום נגמר לפני שאני מספיקה להגיד "יום טוב" לחבר הכי טוב שלי, ושום דבר לא זז כראוי. ככה זה כשעובדים שישה ימים בשבוע.

ופתאום מסיבה בסופ"ש, וטיול ג'יפים מתוכנן, והזמן עף כמו טיל, והעייפות מצטברת לאיטה, יחד עם אנרגיה בוערת של עשייה וביצועים.

ובין לבין צריך להוסיף אימוני סווינג בתופים. לא רחוק מהעבודה שלי יש חדר חזרות. מדי פעם אני שומעת משם תופים בקצב (טוב או פחות טוב, תלוי בנגן), וכל כך בא לי לתפוס איזה בסיסט באוזן ולעשות איתו רעש. הרבה רעש. בינתיים אני נאלצת להסתפק בסאונד המקרקר של ה-Ride שלי, שכבר מזמן לא מספקת אותי.

וטניס, מה? מצבנו משתפר שם משמעותית, אין מה לדבר. עכשיו זה רק עניין של כושר גופני. זה מה שנשאר לשפר בצורה קיצונית. ואחר כך - השמים הם הגבול.

ויחד עם חוסר הזמן, אני מרגישה גם חוסר מסוים, אחר, של זמן עם היקרים לי - שלא מצליח להתבצע. געגועים נשארים געגועים, גם כשלא מספיקים שום דבר אחר.

אחרי מותו של ערפאת, בדקות הקרובות, והדיווח על כך ברדיו - איזה שיר תשימו?

הצעות שנשמעו:

"אם תלך מי יחבק אותי ככה"

"רדיו רמאללה"

"Lovely Day"

לא להאמין - אני מעדיפה להריץ עבודה בקצב מאשר לשחק ב-SimGangster.

לאן הדרדרתי?

כבר שבועות מזיינים לנו את השכל - התנתקות, מורדים, בחירות, פינוי-פיצוי. כל חבר כנסת עלוב נפש מקבל זמן אוויר בשביל להצהיר על משנתו המלומדת לגבי מה שראוי וצריך לעשות בעניין עזה. הלוואי ולא היתה עזה, אבל היא ישנה, כמו גוש צואה גדול ומסריח שמרחף מעלינו ועמד לצנוח לנו על הפנים בכל רגע. אז צריך להתמודד.

אז תתמודדו. תצביעו, תסגרו עניין. למה צריך משאל עם? בשביל להחליט כמה כסף תורידו לי מהמשכורת מספיקה הכנסת, אבל בשביל לוותר על חתיכת שטח מגעילה עם מיליון וחצי פלסטינים שתקועים לנו בגרון פתאום זה לא מספיק? בשביל מה לשרוף מאות מיליוני שקלים על משאל עם שתוצאותיו פחות או יותר ברורות מראש? כדי למשוך זמן? או שאולי עדיף בחירות - ככה נשרוף עוד כסף! יש! קמפיינים, תשדירי בחירות, נאומים! זה כל כך נפלא!

מה שבטוח, זה שגם אם ההצבעה ההו-כה-מדוברת הזו תיגמר בנצחונו של שרון ובאישור עקרוני של ההתנתקות, ברור מאליו שכלום לא יצא מזה. אולי יהיו בחירות, אולי בכל זאת משאל עם, אבל פינוי של ממש לא נראה ב-5 השנים הקרובות. דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

בקיצור, סתם רעש. אז תעשו את זה כבר ובואו נמצא משהו אחר לדבר עליו.

ביס ב-TWIX. הטעם מוזר.

העטיפה מקומטת, גורל כה אכזר.

מבט בתאריך,

הו, כן - פג תוקפו.

קיבינמט. הלך כל הכיף.

הלך השוקולד לפח.

אחחחחחח...