RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2009
בורגרים: אכזבה במנות קטנות
נחמד, הקונספט של "בורגרים", מסעדונת-מזנון אוכל מהיר, ברחוב הרצל 7 בתל אביב. המבורגרים - אבל קטנים. מיני המבורגרים שאפשר לאכול בווריאציות שונות - עוף, כבש, בקר, מרגז' וכו'.
מי שמכיר את מנת המיני-מי במוזס (שאותה מגישים רק על הבר) יודע שמדובר ברעיון מנצח - 3 המבורגרים בטעמים שונים, קטנים, שמאפשרים לטעום מכל העולמות וגם לצאת שבעים ומרוצים. לכן, כששמעתי על "בורגרים", החלטתי שצריך לבקר שם בהקדם.
המקום סימפטי וקטן, ונראה שעוד לא גמרו לחלוטין להעמיד אותו על הרגליים. הקירות לא צבועים עד הסוף ויש אווירה של סטארט אפ במקום. המחירים סבירים, אם כי מבעסת למדי ההתעקשות של בעלי המקום, כמו במקומות אחרים, לגבות מחירים גבוהים על שתייה. הזמנו, ידידי ואנוכי, את הדילים של הצהריים: הוא לקח 2 מיני בורגרים וצ'יפס (30 ש"ח) ואני לקחתי 3 המבורגרים וצ'יפס (38 ש"ח). בחרתי בטעמים עוף, כבש ובקר. כשהגענו, המקום היה ריק למדי. הגברת שלקחה מאיתנו את ההזמנות לא ממש הקשיבה לנו ונראה שהיא בשוק, בהלם ובריחוף באופן כללי - בהחלט לא מתפקדת ברמת יעילות נורמלית של מסעדת מזון מהיר מתוקתקת. ביקשתי שההמבורגרים שלי ייעשו מדיום ולא יגיעו אליי שרופים, אבל הבקשה נפלה על אוזניים ערלות. יותר נכון, היא לא נפלה על שום אוזניים, כי היה לי ברור שלא מקשיבים לי.
התיישבנו לחכות לאוכל, ובינתיים נכנסו כ-10 אנשים למקום. להפתעתנו, חיכינו די הרבה זמן להמבורגרונים שלנו. בעצם, כל מי שהגיע אחרינו, איכשהו קיבל את ההזמנה שלו לפנינו. התחלנו להתעצבן, ורצינו כבר לקום וללכת, אחרי המתנה של כ-20 דקות די מרגיזות. הגברת המעופפת בדלפק טענה שההזמנות "יוצאות אוטומטית מהמחשב" וככה היא עובדת. אין כמו להאשים את הטכנולוגיה. זה, כמובן, היה קשקוש - היה ברור שעובדים שם בחוסר סדר והיגיון, וקשה להם לעמוד בלחץ של יותר משני אנשים בכל רגע נתון. אבל, אמרנו, ניחא. העיקר שההמבורגרונים יהיו טעימים. או, במילים אחרות, כדאי שהם יהיו טעימים, כדי שנרגיש שהיה שווה לחכות.
אבל לא היה שווה. למרות מבחר רטבים נאה שהיה מספק לפחות חובב רטבים אחד שאני מכירה, הגשה חביבה בקופסת קרטון סימפטית וצ'יפס לא רע, ההמבורגרים עצמם היו מאכזבים נורא. קודם כל, הם הגיעו עשויים וול-וול דאן (כבר אמרתי שלא הקשיבו לי), או כמו שאבא שלי אומר: "הרגו את הבשר". הקציצות היו יבשות, מדכאות ודי תפלות: המבורגר העוף היה ממש נטול עסיסיות בסיסית ועם טעם מוגזם של עשבי תיבול לא מזוהים. המבורגר הבקר היה במרקם דיקט וכמעט נטול טעם. הכבש דווקא היה סביר יחסית בטעמו - אבל גם כן עשוי יתר על המידה ולכן לא מספיק טוב.
בקיצור, אנשי המסעדות בתל אביב, קונספט מגניב וחמוד זה לא מספיק. צריך גם שהאוכל יהיה טעים. ב"בורגרים" הוא לא היה טעים. מטר משם יש שווארמייה משובחת, פלאפל חצילים, אספרסו בר וגם בטא פיצה - כולן מסעדות מצוינות לג'אנק פוד של צהריים. עם כזו תחרות, המבורגר יבשושי, זערורי ככל שיהיה, הוא אינו סיבה מספקת כדי שנחזור לאכול ב"בורגרים".
| |
 אוכל, ג'וליה, ג'ולי, בלוג
רק אחרי שסיימתי לראות את "ג'ולי וג'וליה", והלכתי לחטט קצת אינפורמציה על הסרט ועל ג'וליה צ'יילד, הבנתי שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי. כלומר, ידעתי שהסרט מספר את סיפורה של ג'וליה ציילד, בשלנית אמריקאית מיתית, אבל לא ידעתי שבאמת יש בלוגרית מניו יורק, שפצחה לפני כמה שנים בפרויקט ג'ולי/ג'וליה, ושאכן בישלה את כל המתכונים מהספר של צ'יילד.
"ג'ולי וג'וליה" הוא סרט מקסים וכיפי, שמיועד למי שאוהב אוכל, מריל סטריפ וסצינות שבהן רואים אנשים כותבים בלוגים. זה גם סרט שאסור בשום פנים ואופן לבוא אליו רעבים, שהמילה "חמאה" חוזרת בו בתדירות של התקף לב ושיוצאים ממנו בהרגשה שהכל אפשרי.
הסרט מדלג בחן רב משנות ה-50 לתחילת שנות ה-2000. בצד אחד של מנהרת הזמן - ג'וליה צ'יילד מגלה את פריז ואת האוכל הצרפתי (והרבה חמאה), ומתחילה לכתוב ספר על בישול צרפתי, בתקופה שאף אחד בארה"ב לא יודע מה זה בכלל. בצד השני - ג'ולי, בחורה צעירה ולא מפוקסת, מבשלת להנאתה ומתחילה לפצוח בפרויקט להפגת השעמום - לבשל את כל המתכונים מהספר של צ'יילד, ולכתוב על זה בבלוג.
מריל סטריפ מדהימה כהרגלה. הסתכלתי ביו-טיוב על קליפים עם ג'וליה צ'יילד - סטריפ הצליחה ללכוד את הדמות של הבשלנית האגדית ברמות דיוק מופלאות. הסיפור של ג'וליה צ'יילד מעניין בלי שום קשר לג'ולי עם הבלוג. צ'יילד התחילה את הקריירה שלה בגיל מאוד מאוחר יחסית, החליטה שהיא כותבת ספר והקדישה לכך כמעט 10 שנים מחייה - ורק אז פרצה לתודעה. ואת כל זה היא עשתה בלי הרבה היסוס, עם המון חן ושמחה ובלי פחד של "מה יגידו עליי" - פשוט מתוך האהבה שלה לאוכל, לחיים ולחמאה.
הדמות של ג'ולי, החברות הביצ'יות שלה והבעל החנבעץ שלה הרבה פחות מעניינים, אבל יש לה חתול ג'ינג'י - שזה כבר יתרון גדול בעיניי.
אפשר לראות קווי דמיון מסוימים בין שתי דמויות מעניינות ששיחקה סטריפ לאחרונה - ג'וליה צ'יילד ומירנדה פריסטלי, העורכת הדמיונית והמרושעת של מגזין אופנה בסרט "השטן לובשת פראדה". הדמויות לכאורה שונות - צ'יילד היא אישה סימפטית וחביבה, שכולם אוהבים. מירנדה שנואה על כולם, העובדים שלה מפחדים ממנה ואין לה ממש חברים. מצד שני, שתיהן נשים חזקות ומיוחדות, בתפקידים בלתי שגרתיים, שהיו מוכנות לעשות כמעט כל דבר בדרך להשגת המטרות שלהן. פריסטלי ויתרה בדרך על חיי משפחה נורמליים, אבל צ'יילד זכתה גם בבעל תומך ואוהב (לפחות על פי הסרט), שליווה אותה בלי לחשוב פעמיים בדרכה המוזרה משהו.
אין ספק שזה סרט בנות, אבל זה לא דבר רע. זה סרט שעושה תיאבון, חשק לבשל וחשק לכתוב ולהיות יצירתיים. והוא בעיקר משמח ומעורר תקווה - אף פעם לא מאוחר מדי למצוא את עצמך, מסתבר, ואף פעם לא מאוחר להגשים חלומות - במיוחד אם הם טובלים ברוטב הולנדייז עשיר בחמאה.
בון אפטיט!
| |
עידן הזהב של הווידיאו
יותר לכיוון של "עידן הזהב של הסימפולים", ושווה בעיקר לאור השימוש הנרחב בציטוט מעולה מאחד הסרטים המשובחים של שנות ה-80, "מכסחי השדים":
We came, we saw, we kicked its ASS!
| |
 לויטומה
כבר יומיים לא יוצא לי מהראש השיר המטופש, האווילי, הצווחני והמעצבן שמופיע בקליפ הזה (ותודה לרן. מקווה שתקבל כגמולך יום אחד :) ):
מה שהכי הציק לי, זה שאני די בטוחה ששמעתי את הזוועה הזו קודם, רק שלא הצלחתי להיזכר היכן. יש לי זיכרון שמיעתי די טוב, ואם אני חושבת ששמעתי משהו קודם, זה בדרך כלל נכון. אני בדרך כלל גם מזהה מהר מאוד סימפולים בשירים, אבל זה דיון לפעם אחרת. על כל פנים, בדיקה מהירה הראתה לי שהשיר הזה (אם אפשר בכלל לקרוא לזה שיר) הוא בעצם פולקה (!) פינית (!!) משנות ה-30' (!!!). בחיי. הנה, תראו. אני יודעת שתמיד רציתם לשמוע פולקה פינית בביצוע חי ומרגש. הביצוע, אגב, הוא של להקת לויטומה, וזה גם השם שילווה את הקלאסיקה הזו לאורך המוטציות השונות שהיא עוברת ברשת. מה שהפך את יצירת המופת הזו לפופולרית כל כך באינטרנט, מסתבר, הוא השילוב שלה באנימה יפנית, שזה שם יפה לפורנו רך מצויר ברוב המקרים. בוויקיפדיה כתוב שהקליפ שגרם לפריצה הגדולה היה זה של דמות מאיזו סידרה די פופולרית, המופיעה בסרטון כשהיא (שימו לב) מסובבת בידה כרישה. יעני פראסה, כן? נו, תגידו שהיפנים האלה לא סוטים: | |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
