עוד שנה חלפה. כולם עושים סיכומי שנה. אפילו גלי הענק החליטו על גראנד-פינאלה משלהם בדרום מזרח אסיה, אז מי אני, הקטנה, שאוכל להתעלם מהטרנד הסוחף הזה? הבה נסכמה לנו, פן ירבו הפוסטים ויכלו את כולנו. כן.
ובכן, מה אני יכולה להגיד על שנת 2004? קודם כל, זה נחמד שהיא נגמרה. ככה, שיהיה משהו חדש רשום על הצ'קים. 2005 זה כבר ממש אמצע עשור. ובעצם עוד מספר חסר משמעות. וכיצד ביליתי את השנה? בואו נראה:
חודש ינואר התאפיין בתסכולים אמנותיים, כאשר התוודיתי קבל עם ועדה שאיני יכולה לצייר אפילו קו ישר.
החודש הזה גם ציין את תחילת מסע ההתנתקות ועקירת השיניים מהפה שלי, ואני כרגיל, מתחכמת בנושא.
קצת עצבים בנושא מעליות הביאו למניפסט ארוך ועוקצני על האנשים שמלווים אותנו בדרך למעלה.
למדתי קצת על אכזריותו של הטבע.
ותהיתי על צמד שייתכן כי הופרד בלידתו.
באופן קצת נבואי, ככל הנראה, תהיתי על המשמעות האמיתית מאחורי מודעות הדרושים.
כי קצת אחרי זה - הצטרפתי למעגל המובטלים.
הפוסט שמשך הכי הרבה תגובות ב-2004 נכתב בחודש הזה, והוא עסק בבלוגים מפוברקים.
חודש פברואר נפתח בשמחה וזיקוקים, לרגל חגיגות ה-100,000 של הבלוג.
לאחר מכן החלטתי שאולי אני לא כל כך אוהבת חומרי נפץ רעשניים, בפוסט מעוצבן במיוחד המוקיע את חג הפורים.
במחאה על הרעש, ירדתי לאילת, אבל הרעש החליט ללוות אותי עד לשם, בדמות רעש אדמה, דווקא.
בקול נרגש (שלא שמעתם, כי זה בלוג), ביטאתי מילות פרידה לשיני הבינה שלי.
לאות מחאה, גם חשבתי בכלל לעזוב את הארץ ולעבור לאנגליה. אולי זה עוד יקרה, אין לדעת.
והוטרדתי מאד מהעופות משונים של מל גיבסון.
בחודש מרץ התרגזתי מאד מבזבוז אוכל.
במיוחד לאור העובדה שלא יכולתי לאכול הרבה... כן... בגלל, שוב, שיני הבינה.
כמובן שהיקום החליט להעניש אותי על כל חטאי, וכאילו עקירת השיניים לא הספיקה, נאלצתי לכלות את זמני בבילוי מרגש בבית חלומותי בגבעת ברנר.
פוסט מאד פופולרי, שמשך הרבה אש, עסק בהלכות המין של החרדים - סקסי זה לא, בכל מקרה.
נזכרתי בצמרמורות פחד מן העבר.
ותוך חודשיים של בטלה בבית, הצלחתי לצאת ממעגל האבטלה!
צה"ל הוריד נכה בכיסא גלגלים עם קול משונה וזקן.
וחג הפסח התרגש עלינו לטובה (טובה? איזו טובה?!).
פוסט אוהד במיוחד הקדשתי לתוכנית טלוויזיה שמצאה חן בעיני (מאורע נדיר), ושכוכבה היה י.א. קרסוצקי.
באפריל היה לי סכסוך קל עם ראפר אמריקאי מפורסם.
ובהמשך למדיניות ההבלגה, צה"ל הוריד גם את רנטיסי, שיהיה ליאסין עם מי לשחק בגהינום.
ובהתאם - התחלתי אף אני במדיניות עונש המוות.
טלטלה קלה עברה על כוחותינו, אבל התגברנו.
נפרדתי בדמעות שליש משן הבינה האחרונה.
וחגגתי שנה לבלוג, הישג מרשים לכל הדעות.
בחודש מאי עסקנו קצת במחשבים, וכל אחד היה יכול לנסות ולפענח איזו מערכת הפעלה הוא.
נאלצתי לנסוע במונית והיה לי מה להגיד על זה.
נתתי 10 סיבות למה טניס יותר טוב מכדורגל.
והזדעזעתי לראות חיילים על הברכיים.
חשפתי עבור קוראי הנאמנים פרטים מרגשים וסנסציוניים מהספר השביעי בסדרת הארי פוטר.
נתקלתי בדבר הכי מצחיק שראיתי באינטרנט ב-2004.
והזלתי ריר על בראד פיט.
בחודש יוני התלבטתי בין חזייה לטכנולוגיה. ומצאתי את חזיות הגאולה.
לא נהניתי בטעם העיר, אבל הפכתי צמד דבילים לסמי-סלבריטאים בניו-יורק טיימס.
בלוגרי ישראבלוג פצחו במאבק סוער נגד הסרגל המכוער של נענע.
וגם ניצחנו. לפחות חלקית.
העם נאלץ להכריע - פמלה אנדרסון, יקירת הבלוג, או אורית פוקס?
דיברתי על הקמצן, ולא של מולייר.
חוויתי נשיקה אגרסיבית.
למדתי מה זה דומבה.
וחגגתי בטרם עת את מותו של עידו קינן-לא-אמין.
בחודש יולי החלטתי שלא להצטרף לחגיגות הליקוקים לפדרר (טניס, טוב?! טניס!).
חוויתי רעידת אדמה נוספת, הפעם בתל אביב.
וביליתי בתהיות על נושאים קוסמיים כמו גורל.
התעצבנתי ביחד עם כולם כשחתכו לאינטרנט.
פתחתי את הבלוג האולימפי "על הטריבונה באתונה".
ודגמתי מחית ג'וקים.
במדינה בה רוצחים שופטים, אמרתי, עוד ירצחו ראשי ממשלה. או להיפך.
קניתי PS2 בפרץ בזבוז פראי.
חשבתי שפגשתי את הגבר המושלם. והו, כמה שטעיתי.
בלי קשר אליו, גם נהייתי חולה.
אבל איכשהו הצלחתי לציין, בקטנה, את חגיגות ה-200,000 בבלוג.
חודש אוגוסט הביא עלינו לטובה את מחלת הטמטום של אבא שלי.
וגם את טקס הפתיחה של האולימפיאדה.
לגולן ציפל, לעומת זאת (זוכרים אותו בכלל?), היה קשה. מאד קשה.
גאווה גדולה אחזה בי כשזאבי הביא ארד וכמובן, כשגל פרידמן הביא זהב באתונה.
את חודש ספטמבר פתחתי בביצוע טעויות.
אבל אחר כך הרווחתי חצי שקל. שלם!
היה לי גם מה להגיד על אפסיות העיתונות בכל מה שנוגע לאולימפיאדת הנכים.
וגם... אההה... מה זה היה? שכחתי!
באוקטובר זכיתי לחיזוק נוסף לסיבות למה אני לא נוסעת לסיני.
ובמעבר חד - פינקתי את קוראי המקסימים וחובבי השדיים בספיישל ציצי גדול.
ואם כבר גדול - אז עד הסוף.
חידשתי קשר ישן, מה שעוד אולי יתברר כטעות, דווקא.
ותהיתי מה זה חופש בכלל.
בנובמבר אותר הפוסט המיליון בישראבלוג והתגלה כאכזבה זועקת.
חנכתי מיטה חדשה בסקס פרוע.
וגם חגגתי יום הולדת!
שיחזרתי מעשי גבורה מעברי הלא-רחוק.
ובזירת הגועל - דיסקסנו פירסינג ושערות קטנות.
ועוד בשערות (אבל לא מגעילות, רק מוזרות): האיש הכי מצחיק בטלוויזיה (ליאור שליין. ברור).
בחודש דצמבר, שעוד שנייה נגמר ואיתו כל השנה, חגגתי 3 שבועות בלי טלוויזיה וראיתי כי טוב.
וגם שבועיים בלי קאונטר בישראבלוג, זה לא הולך ברגל.
טענתי למעשים מגונים בישראבלוג.
וארזתי הכל בפוסט ללא מלים, דבר מאד נדיר מבחינתי, בהתייחסות לדברים של הזמן האחרון.
נתראה ב-2005.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
