אחד הדברים הנחמדים בטניס הוא האס. אותה מכה מופלאה ונדירה, שבה מגישים סרוויס והיריב אפילו לא מצליח להגיע אל הכדור.

אבל הכי נחמד זה אס מנצח. אס שמנצח משחקון או אפילו משחק שלם. זו נקודת שיא אמיתית, שאחריה אני בדרך כלל אומרת למאמן שלי שרצוי, מומלץ ואף כדאי שאני אלך הביתה. למה? כי יותר טוב מזה אין. כי אחר כך זה הכל Down Hill. האימון של יום ראשון הוכיח את הטענה הזו באופן כל כך מוחלט וחד משמעי, שאני אפילו המומה מעד כמה שצדקתי.

במלים אחרות, אחרי האס הייתי צריכה ללכת הביתה. ככה, לעצור הכל, ללבוש את הז'קט טריינינג השחור המרופט שלי ולעוף הביתה, שורקת ומבסוטית מהקור שצורב לי את הלחיים. אבל המאמן שלי ייתן לי לרדת מהמגרש בשני תנאים נפרדים בלבד - או שהוא מחליט שנגמר האימון, או שמורידים אותי באלונקה. אין באמצע. וכך המשכתי לשחק. ואין הרבה מה לפרט, אפשר להפעיל את הדמיון.

***

חוץ מזה היום היה יום מקסים ומתוק שכמותו לא זכור לי מהזמן האחרון. מיליון חיוכים תודות לאיש אחד מופלא, למלא ילדים רועשים ומוכשרים ומרוכזים ולחפץ אחד קסום שכולו שלי וימותו כל הקנאים כולם.

***

ולמרות שהחדר שלי הפוך וצריך לשטוף ולגהץ, אני מרגישה שנקי. זו היתה שנה של קרצופים במקומות הכי מלוכלכים, שהוזנחו שנים, וזה פשוט טוב ללב ולבריאות.

***

זו לא אופוריה. אני לגמרי עם שתי הרגליים על האדמה. אבל זו הבנה. עכשיו יותר טוב ממה שהיה. כל מה שהיה צריך זה אומץ לקפוץ קדימה. לעזוב את הפחדים מאחור. Fear is the mind killer. כמה נכון. ומפני שזו לא אופוריה, אני גם לא חוששת שזה ייגמר. לא עולה ויורדת. פשוט הולכת ונושמת אוויר צלול בדרך מעניינת. וזה טוב. פשוט ככה. טפו, טפו, טפו וכו'.

***

אני אשתדל מאוד לעשות סיכומי שנה. ולקוראת השקטה - גם את עשית לי חיוך על הפנים. אז הנה אני פה. אולי עכשיו אכתוב יותר, אבל אני לא מבטיחה.

באתר "הארץ" מופיעות הידיעות האלה, בסדר הזה:

מעבר לעובדה הבלתי מפתיעה ששטייניץ אומר שטויות מובנות מאליהן (אם לאיראן תהיה פצצה זה יהווה איום על ישראל? באמת?! איראן מסוכנת לישראל?!?!?! לא יכול להיות), אפשר גם להסתכל על זה ככה -

אם חיל האוויר המצוין של ישראל ימשיך להטיל פצצות על שכונות מיושבות באמצע המדינה, אולי לא נצטרך את איראן בשביל המזרח התיכון השחור.

כבר כיבסתי כמה דברים חשובים בחיים שלי - כסף (מטבעות ושטרות), פתקים, הודעות על דואר רשום, חתולים (סתם)... אבל היום אין ספק שמדובר בהיסטוריה ובשיא של הזמנים בכיבוס פריטים מוזרים.

זה עתה גיליתי שכיבסתי את המפתחות של המכונית.

הלכתי לישון אתמול ב-9 בערב. עייפות בלתי מתפשרת תפסה אותי ולא הניחה. "ללכת לישון ב-9???", שאלתי את עצמי. העיניים נעצמו ונתנו את התשובה בלי שביקשתי. אז ישנתי משהו כמו 11 שעות, שיא של השנים האחרונות ובמיוחד התקופה האחרונה, בה אני שמחה אם אני מצליחה לישון 6 שעות בלילה.

היו לי המון חלומות, רובם קסומים ומלאי פנטזיה אם כי לאו דווקא שמחים וסימפטיים. מעוררי מחשבה, על כל פנים.

אז הנה, השקעתי בשינה אחרי שבוע ארוך ולקראת סופ"ש ארוך עוד יותר שיכלול... הממ... הרבה חול, אפשר לומר. האם ההשקעה תוכיח את עצמה? האם נקבל דיבידנדים? כל זאת ועוד בפרק הבא של "בטחון בתנועה". בינתיים אני צריכה לעוף לעשות כמה קניות חיוניות של הרגע האחרון ולהדפיס מכתבים לדוד שלי. אין מנוחה לרשעים.

אגב, נאלצתי לגזור את ציפורניי הארוכות והיפות, מסיבות שאני מנועה מלפרט. לפחות זה משפר את ההקלדה, ולפחות אפשר לסגור רוכסן במכנסיים בלי לפחד שסוף העולם מגיע.

ולקינוח:

[xanthes] so my gf and me were doin it vampire style right
[CommanderBob] vampire style?
[princessofpie] what?
[rhodes] wtf is vampire style?
[b00z] WHAT THE FUCK?
[xanthes] shut up and let me tell you the story
[rhodes] no, you tell us what the FUCKING HELL 'vampire style' is
[xanthes] ...
[xanthes] look, its not important
[CommanderBob] geez
[CommanderBob] pervert
* CommanderBob has left #uncyclopedia
[b00z] i have to say im with bob on this one
* b00z has left #uncyclopedia
[rhodes] yeah
[rhodes] i don't really want to be around to hear this
* rhodes has left #uncyclopedia
[xanthes] guess its just u and me then PoP
[princessofpie] no, you stay the fuck away from me, you fucking pervert
* princessofpie has left #uncyclopedia

שיהיה סוף שבוע משובח, באמת ומכל הלב - לאנשים שמגיע להם

צריך לקרוא (!!!) את הטקסט כדי להבין מה מצחיק פה לעזאזל.

זה נראה אותנטי, עד השניות האחרונות. אני גיחכתי על הבוקר.

מוקדש לאינגריד.

פתאום שמתי לב שלפני כמה ימים מלאו 15 שנה ליומן שלי. הרבה לפני המצאת הבלוג, הרבה לפני שקמתי בבוקר עם מקלדת מחוברת לאצבעות. היומן שלי נולד ומלווה אותי מאז. קראתי בו קצת עכשיו. תקופת הצבא, קצת אחריה. שמות של אנשים שבכלל שכחתי צפו ועלו מול עיניי, אהבות קצרות, סטוץ עם הבוס, הפתעות קטנות, נשיקות אסורות, ימי הולדת עצובים, נסיעות לארה"ב, חול ובוץ ואוהלים של צבא, ועוד המון דברים שהשתיקה יפה להם.

ועוד לפני זה: התקפי שנאה כלפי ההורים (יחי גיל ההתבגרות), קורס צלילה (!!!), BBS, הלפ טופ הראשון, משחקים של שעות בקווסטים ו-DOOM, הסלולרי הראשון ועוד כל כך הרבה דברים בכמה וכמה מחברות עבות.

הכתב השתנה, התפתל, התכווץ, גדל והפך לחיה המופרעת שהוא היום (שעות על מקלדת יקלקלו את היכולת לכתוב יפה בעט. ככה זה). פעמים הוא קטן, מסודר ומוקפד; פעמים הוא גדול ומבולגן, בקושי מבינים מה כתוב, הכל בגלל סערת הרגשות והעצבים. בחלק מהעמודים הדיו דהה וכמעט נעלם, בחלקם זה נראה כאילו רק אתמול כתבתי. שישה או עשרה עמודים שנכתבו ברצף, בשצף-קצף של מחשבות, לעומת Entries של שורה וחצי במקרה הטוב. ימים רצופים של כתיבה לעומת חודשים ארוכים של שקט. אלף ואחד גוונים של עט כחול, אדום, ירוק, שחור - וגם עיפרון. אין תבנית, אין סדר, אין שום דבר קבוע. תחביבים באים והולכים, תחומי עניין מגיעים ונעלמים, אנשים שהיו והלכו. כל כך אני.

כל כך הרבה דברים השתנו, אבל יש כמה שנשארו בדיוק אותו הדבר. מנחם ומטריד בעת ובעונה אחת. אבל אני שם, מציצה אל עצמי מכל דף מקומט, מכל שורה מקושקשת. בודקת כל מיני מחשבות, לפעמים מהססת לומר לעצמי את האמת. חולמת, חושבת, מפנטזת, כועסת, בוכה, צועקת, לבד, ביחד ושוב לבד. רק אני. בלי כל מיני הסחות דעת.

יש דברים שיותר נחמד לשכוח. אבל אני חושב שבסופו של דבר, עדיף לזכור. כי מכל אירוע, מכל חיוך, מכל דמעה, אפשר ללמוד משהו לעתיד, אפשר לקחת משהו, אוצר קטן של ידע וניסיון. יותר נוח לשכוח. יותר חכם לזכור. וגם מה שלא כתבתי, אני יודעת היטב לקרוא בין השורות.

משפט אחד, בכל זאת, שעשע אותי מאד.

מה-2 במרץ, 1995: "נדמה לי שלא ציינתי את העובדה שקיבלתי טלפון סלולרי של 'סלקום'. לא מאד שימושי, נכון".

I rest my case.

לאחרונה נדמה לי שאני לא ממש סומכת על כושר השיפוט של עצמי לגבי אנשים. אולי כי הפתיעו אותי לרעה כל כך הרבה בזמן האחרון. אולי כי אני כל כך ממוקדת במשימות, בעבודה, במשפחה ובכסף, שאין לי ממש אנרגיות להפעיל את האינטואיציה הדי-מחודדת שלי. ואולי אני מתעלמת בטיפשותי מהקול הפנימי הבטוח והנכון שלי.

אסור לעשות דברים מתוך פחד, אני מזכירה לעצמי. רוב הזמן אני זוכרת, באמת. אבל לפעמים משהו גורם לי לשכוח.

ועכשיו, שורה של טלפונים שלא נענים, עין נוספת על הבלוג שאני לא רוצה וסתם התנהגות מגעילה של אנשים, גרמו לי לרגע לשכוח שאני יודעת מה אני עושה.

אז הנה נזכרתי. ולמרות הכל, האנשים הנכונים נשארו לידי. רק הנכונים. דייט שני גם כן כנראה שלא יהיה.

וקלישאה לסיום: בסוף היום, כשהכל נגמר, כשכולם מסובבים לך את הגב, כשכולם מתנהגים ברוע ובאכזריות, כשכולם בוגדים ומשקרים, ופוגעים - בסוף זה המשפחה. בסוף האנשים היחידים שבאמת אפשר לסמוך עליהם הם אלה שבעורקיהם זורם דם כמו שלך. לא יודעת למה זה. חשבתי שלפעמים יש חברים שהם יותר ממשפחה. גיליתי שלא. לומדים דברים בחיים, וטוב שכך.