אני מאוד אוהבת לקרוא את צפריר רינת מ"הארץ". הוא כותב על אחד הנושאים הכי מוזנחים בישראל - איכות הסביבה - ועושה את זה בכשרון רב ובהרבה אכפתיות.

כחובבת מדבר וחולות, התעצבתי מאוד לקרוא את המאמר שלו, "פרידה ממדבר יהודה", שהוא דוגמה קלאסית לאיך התעשייה הבטחונית השמנה והטיפשה, ומשרד הביטחון המטומטם והמושחת, עושים מה שהם רוצים.

מה אפשר לעשות בעניין הזה, עוד נראה. בינתיים, לכו לקרוא.

אין כמו החלפת לינקים על הבוקר.

סופרמן יצא סופרמן.

אני יצאתי Green Lantern (רק אללה יודע מה זה).

ואתם? איזה גיבור על אתם?

התגלה לי היום, כנראה באיחור של כמה שנים, האתר שמחליף את 441 המיתולוגי, שאותו סגרה בזק בעוונותיה.

גם לאתר הזה קוראים 441, באופן מקורי, והוא לא ממש מעודכן בצעקה האחרונה. מצד שני, גם זה משהו.

שימושי? לא יודעת. כמה אנשים מתקשרים היום מקו בזק? ואם הם רוצים להטריד, הם בטח יודעים לעשות *43, לא?

על כל פנים - נסו ותיהנו. המספר שלי גם מופיע שם.

סרטון הזוי לחלוטין, של למעלה מ-8 דקות, של כל וריאציות ה"חיסול" במורטאל קומבאט. ולחשוב שפעם הדבר הזה היה להיט היסטרי. מה יגידו על WoW עוד 25 שנה?

מאבדת התיקים, הלא היא מ', מצאה אותי אתמול בטלפון. יותר נכון, בעלה התקשר והשאיר לי הודעה בזמן שקיבלתי מחיאות כפיים לאחר שהענקתי מעט מהידע שלי לאנשים זרים. התקשרתי חזרה, ובורכתי בשלל ברכות. הם (מ' ובעלה) היו אמורים ללכת למשטרה מייד לאחר מכן, ואני מניחה שזה מה שהם עשו. אחרי חיטוט די אינטנסיבי בתיק האינטימי של מ', החלטתי שיש גם גבול לכמה שאני רוצה לדעת. על כל פנים, מ' התעקשה לקחת את הכתובת שלי כדי לשלוח לי משהו. רק אלוהים יודע מה זה, אני מקווה שהיא לא השתגעה מספיק לשלוח לי כסף, או משהו כזה. אחרי הכל, מצאנית כמוני יודעת לקחת אחריות על התפקיד שלה בחיים.

***

יש עוד סוף, והוא פחות טוב, והוא מסתמן כסופי ואחרון ונוסף בשרשרת של סופים בזמן האחרון. אמרתי שלום לסופרמן. הוא לא אמר בחזרה. אני מניחה שלזה קוראים סוף. האמת, בלי שאף אחד ישמע, לדעתי אפילו התחלה לא היתה שם, ממילא.

***

ויש גם עוד טוב - התחלתי לנגן רוק שאפל ולחזור לאימונים מסודרים בתופים - ואני אפילו נהנית.

***

הטוב הבא יהיה כסף. הרבה. איך? עובדים על זה. אם יילך, אני לוקחת את אבא שלי לטיול החלומי שלנו בארה"ב. ואחר כך - המבול.

***

המבול כבר עכשיו. גם הברד. ואין טניס. מה יש?! קצת מים ונשברים? אז מה אם יש שלוליות על המגרש? אז מה אם קר כמו בכוס של פולנייה!?!?! זה תירוץ לאכול מלאווח עכשיו?!

אני מניחה שכן.

לילה טוב.

ברגעים אלה ממש הבלוג מתקדם לעבר הכניסה ה-500 אלף שלו. אני מניחה שעד שיעלה הפוסט ועד שייכנסו כמה אנשים, הקאונטר כבר יגיע לקו החצי מיליון.

זה לקח בסך הכל שלוש שנים ומחצה, ועוד עודף. אחרי ה-200 אלף כבר הפסקתי לעשות חגיגות. הייתי הבלוג הראשון בישרא שהגיע ל-100 אלף, אבל תהילת עולם חולפת עם הזמן. עכשיו אני לא בברנז'ה, אני לא כותבת 10 פוסטים בכל יום (היו ימים, בחיי), ואני לא מאוד מוטרדת מכמות הכניסות והתגובות. אחזור על עצמי בצורה משעממת וחסרת מעוף - הבלוג שלי הוא בשבילי.

אז מה יש לי להגיד לכבוד המאורע המרגש? קודם כל, קר!!!

וחוץ מזה, חצי מיליון פראיירים הקליקו ונכנסו לבית המשוגעים הקטן והווירטואלי שלי. הישג מרשים לכל הדיעות. רובם עדיין מחפשים ציצים וציצי ופמלה אנדרסון, וכל מיני שילובים שונים. חלקם המרשים מנויים (150 פסיכים לא טועים?) וחלקם התחילו להגיע בזמן האחרון מכל מיני אגרגטורים של RSS וכאלה, שצומחים פה כמו אתרי אינטרנט בתקופת הבועה.

אני אוהבת לכתוב, ולמרות מכשולים לא קטנים בדרך, וכמה אנשים שחושבים שאכפת לי מה הם חושבים עליי (מה המצב, זבל?), נשארתי במקומי. נכון שאני מפוזרת על פני הבלוגוספירה העולמית בכל מיני צורות (אל תרוצו לחפש, לא תמצאו), אבל "בטחון בתנועה" הוא עדיין הבלוג המרכזי והגדול שלי, בו אני נהנית לרכז את שלל השטויות והקשקושים שעולים לי בראש ובמנועי החיפוש באינטרנט.

עוד אציין שקר מאוד ושיש מצב שקפאו לי הפטמות. אני אבדוק אחר כך.

אז, שוב, תודה גדולה לכל הנכנסים, הקוראים, המגיבים, המנויים והמטיילים האקראיים. מי יודע, אולי נתראה גם בחגיגות המיליון?

לא רק באינטרנט אני מוצאת דברים כל הזמן.

משום מה, יש לי הנטייה למצוא דברים ברחוב. לרוב מדובר בכסף (מטבעות קטנים, עוד לא מצאתי את הסטיפה של המיליונים שאיבד רוזנשטיין או משהו), אבל לפעמים אני מוצאת חפצים של אנשים. ככה כבר מצאתי ארנק לא מזמן, שהוחזר אחר כבוד לבעליו ששמט אותו באמצע מגרש חניה, וככה מצאתי תיק גדול ושחור היום.

תיק שחור וגדול שעומד על המדרכה, קרוב לשפת הכביש. עמדתי והסתכלתי עליו. זה היה ליד מגרשי הטניס. מקום די לא סביר לחפץ חשוד, אלא אם כן מישהו רוצה להרוס את הגדר המכוערת של המקום. בהתחלה חשבתי ללכת ולא לעשות עם זה כלום, אבל כמו מטומטמת אמיתית בסוף ניגשתי לתיק. דחפתי אותו קצת עם הרקטה (שיטה ידועה של חבלנים, ככה זה בטח לא יתפוצץ) ובסוף החלטתי להיות באמת סתומה ופתחתי אותו.

התיק היה של אם צעירה - מלא בחפצי תינוקות, קרמים, תרופות וארנק. וגם מצלמה דיגיטילית של קנון, לא הכי חדשה שבעולם. אבל אבוי, אמנם היה מדובר בישראלית, אבל כזו שגרה דווקא בניו יורק. כל כרטיסי האשראי, כל התעודות המזהות, כל כרטיסי הביקור - הכל של מקומות ואנשים בחו"ל. התקשרתי לישראכרט, שבאדיבות מופלאה הפנו אותי למוקד חו"ל. שם ענתה לי אמריקאית מטומטמת ורשמית, שהורתה לי להשאיר את התיק בתחנת המשטרה הקרובה לביתי - "אנחנו כבר נטפל בזה מכאן", הודיעה לי האמריקקית באדישות.

מאחר שבמקרה ידוע לי שלמשטרת ישראל יש עוד כמה דברים יותר חשובים לעשות מאשר למצוא את הגברת מ' שלה היה שייך התיק, החלטתי לנסות בכל זאת לאתר אותה בעצמי. מצאתי כמה טלפונים ישראלים משורבטים על כרטיסי ביקור, אבל אף אחד מהם לא עזר לי. התקשרתי לטלפון שלה בבית (היה כרטיס תורם איברים של בעלה בארנק, משום מה), השארתי הודעה בתא הקולי. ניסיתי עוד טלפון משורבט, והוא חזר אליי אחרי כמה דקות - ישראלי אחר בניו יורק, שכנראה היא מכירה את אשתו. אבל אשתו לא היתה זמינה ולא הצלחתי לחלץ מהם נייד של מ' פה בארץ.

חפירות ונבירות נוספות רק הביאו אותי למסקנה שלגברת הזו אמנם יש תינוק טרי, אבל גם לא מעט בעיות פיזיות ופסיכולוגיות. אחרי שניסיתי כל טלפון אפשרי, התייאשתי והלכתי לתחנת המשטרה, שבאמת לא נורא רחוקה מביתי, לפחות באוטו. שם חיכיתי בסבלנות עד ששוטרת אדיבה וקצת-אדישה תרוקן את התיק מתכולתו, תעשה רשימה של הפריטים בפנים, תספור את הכסף שהיה בארנק (170 שקל ועוד כמה דולרים), תמלא טופס יפה ותיתן לי אותו, תוך אמירה שאם תוך 4 חודשים לא ימצאו את מ', אוכל לקבל את התיק. וואו, איזה כיף לי.

לא התרשמתי מחריצות היתר של השוטרת, והתקשרתי, בדרך הביתה, שוב לביתה של מ' בניו יורק, ודיווחתי לה שהתיק שלה בידיה האמונות של משטרת ישראל.

עדיין אין סוף טוב לסיפור הזה. את מ' אולי תמצא המשטרה, ואולי לא. מצחיק כמה קל היה לי לאתר את ההוא שאיבד את הארנק (המוקדנית בחברת האשראי התקשרה אליו בשנייה ונתנה לו את הטלפון שלי, תוך שהיא מבטלת לו בחריצות את הכרטיס), וכמה מסובך לאתר מישהי שלא ממש גרה פה, ותעודת הזיהוי הנורמלית היחידה שלה היא רישיון הנהיגה שלה מניו יורק. דווקא הישראלים במקרים האלה מראים קצת יותר אכפתיות מהגורמים הרשמיים האמריקאים.

ניסיתי לחשוב מה היה קורה אילו מישהו היה מוצא את הארנק שלי - אם היה קל למצוא אותי. פחחחח, קלי קלות. רישיון נהיגה, תעודת זהות, כרטיסי ביקור (שלי) ושל הרופא נשים שלי, מייל מודפס ישן מסופרמן (מזכרת סנטימנטלית מטופשת), כרטיס אשראי על שמי ועוד אחד של אבא שלי, ותעודת תורם דם. גם מרשם לגלולות.

כסף? לא מאמינה במזומן - בשבילי, כמה שיותר אלקטרוני. אם מישהו ימצא את הארנק שלי, הכי הרבה שהוא יוכל לחגוג זה בלקבוע תור לגינקולוג שלי ולהזמין מקום ב-Black Steer או ביאקימונו.

ההשכלה המוזיקלית שלי אף פעם לא היתה מסודרת. זה התחיל מתקליטים שמצאתי בבית ההורים. שילוב מוזר של Queen, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי סאמרוויל ומוזיקה קלאסית. אחר כך באו שנות ה-80 המפחידות ואיתן זוועות כמו "מודרן טוקינג" (כן, היו לי תקליטים שלהם! בסדר??!) וכל הפופ נוסח מייקל ג'קסון וחבורתו. היה גם נוער שוליים בתחילת שנות ה-90, קצת משינה, נירוונה (כי כולם שמעו, ורק אחר כך כי זה מצא חן בעיני) וטראש דאנס שיותר טוב שלא נדבר עליו. בין לבין השתחלו מוזיקה קלטית וקולות של לוויתנים - קצת ניו אייג' לגיוון. אז עוד לא קראו לזה ניו אייג'. והיו כמובן גם סיימון וגרפונקל, אבל זה סיפור ארוך.

חיפשתי את עצמי במבוך המוזיקלי והרבה זמן לא מצאתי. הייתי תקועה בפופ של שנות ה-80 הרבה זמן ולא הצלחתי לצאת משם. הגעתי למסקנה המתבקשת שהטעם המוזיקלי שלי הוא אקלקטי, שאין לי "זרם" מועדף ושאני מוכנה לשמוע כל דבר פעם אחת לפחות. התגאיתי בזה שאני יודעת מי אלה ה"קוקטו טווינס" (אחלה מוזיקה), ושאני אוהבת דראם אנד בייס וג'אנגל.

ואז הגיעו שיעורי התופים וגיליתי מחדש את הרוק בגירסתו הכבדה-יחסית. זה, בתוספת להיפ-הופ החזק שהתגלה במלוא עוצמתו בסוף ה-90' תחילת 2000, התחילו לייצב קו מוזיקלי מוגדר יותר שנע בין Blackalicious, דרך Rage Against the Machine ו-Deep Purple בשביל הנוסטלגיה ועד מוצארט, שמעולם לא עזב אותי. שכחתי מהאלקטרוניקה לגמרי.

בחודש האחרון גיליתי אותה מחדש. רק את חלקה, כמובן. טראנס אני לא מסוגלת לשמוע בכל מקרה, רוב סגנונות הדאנס לא מפילים אותי, אבל ג'אנגל טוב במקצבים מוטרפים, ודראם אנד בייס חזק ורוטט - הצליחו לתפוס אותי מחדש. התחלתי לנווט בין גולדי, אמון טובין, LTJ Bukem וגם Aphrodite וכל מיני רנדומליים אחרים שהטרקים שלהם היו מוצלחים בעיניי.

משהו מאוד מרגיע ומורכב יש בה, באלקטרונית. לא כמו הרוק, שהרבה פעמים מחייב מחויבות רגשית, ומכריח אותך להקשיב למילים. דווקא אני, שחיה על טקסטים ומילים, נהנית הרבה יותר לאחרונה מהטרקים נטולי המלל, שלעתים חוזרים על התבניות שלהם שוב ושוב, נותנים מכות בס קצובות ותופים מתגלגלים בלי חשבון ולאוזן הבלתי מיומנת נשמעים קצת אותו דבר.

אז הנה עכשיו יש Adam F ברקע, שגורם לי לחשוד שהבס לא מספיק חזק ברמקולים שלי.

חזרתי קצת לאלקטרוניקה. אולי הפעם ללמוד אותה בצורה קצת יותר מעמיקה. אולי זה משהו רגעי ומחר נחזור לזרועות ההיפ-הופ. מה שבטוח, מוצארט תמיד יישאר בסביבה.

ההייפ של הארי פוטר דועך לאחרונה. זו כנראה הסיבה שג'יי קיי רולינג מספרת שהיא חולמת שהיא הארי פוטר בלילות, וגם הסיבה שהיא משחררת את שמו של הספר האחרון בסידרה (אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל תודה לאל!).

אם כן, הספר השביעי בסדרת הארי פוטר ייקרא

Harry Potter and the Deathly Hallows.

הלכה חזק על האפלה, עוד פעם. כמה מפתיע. רק להזכיר - שתי דמויות עיקריות עומדות למות בספר הזה, שרולינג עוד לא גמרה לכתוב. אני בעד להרוג את כולם בשואה אטומית ולהשאיר רק את האגריד.

עדכון 23:01: ביקשו ממני לתרגם את שם הספר. אז בדקתי בזריזות ומתברר ש-Hallows זה שם מסורתי לחג כל הקדושים (Halloween), או לסמיין (Samhain), תחילת השנה של המכשפות.

כרמית! רוצה לעזור לנו כאן?