יש משהו מאד מספק בהשלכת אריזת מזון ריקה לפח, אחרי שהוצאתי ממנה את כל מה שצריך ואפשר. אני שונאת לזרוק אוכל, אפילו מלפפון או עגבניה. זה עושה לי נקיפות מצפון איומות.

כשגרתי עם אבא שלי, היתה לי נטייה לעשות קניות מסיביות ולמלא את המקרר כל פעם מחדש. וכל פעם מחדש זרקנו כמויות מטורפות של אוכל. ועכשיו, כשאני גרה לבד, אני קונה מעט. אני מבקרת יותר בסופר, אבל קונה כל פעם קצת. קופסת שימורים אחת כזו, חזה עוף אחד, חבילת אורז אחת, קמח אחד. קצת בכל פעם, ולא קונה חדש עד שנגמר.

ואז את האריזות אני זורקת לפח כשהן ריקות. ניצול מרבי. זה נחמד.

מרגיע את העצבים, עושה נעים בגוף, וגם רעש מגניב.

וזה לא סקס.

היה נפט?

צילום: רק האחת

בדרך כלל אני נמנעת מהשוק בימי שישי. הרבה יותר נוח להגיע לשם באמצע השבוע, מוקדם מאד בבוקר, בלי כל ההמולה. אבל השבוע לא התאפשר לי, ומפלס הירקות בבית הלך והידלדל, וכך כיתתי רגלי השוקה ביום שישי, על הבוקר. כמובן שמקהלת הבאסטיונרים גרמה לי לחייך כרגיל. אפילו המחירים של העגבניות והמלפפונים ירדו (3.5-4 שקלים לקילו), ורק הגמבה נשארה ב-6-7 שקלים, מעניין למה.

בעודי בוחרת עגבניות חביבות (עכשיו יש רק עגבניות חממה, אז הן לא יותר מאשר "חביבות"), ונותנת לבעל הבית לשקול, שמעתי צעקות עצבניות, משהו בסגנון "תפוס 'תה, תפוס אותה!!!". מאחר ולא היה זכור לי שהחלטתי להשתתף במשחק תופסת, הסתכלתי מסביבי וראיתי את אחד המוכרים תופס נערה צעירה (אולי בת 18, אולי פחות) וצורח עליה.

קהל הקונים בשוק, הידוע באדישותו המופגנת לצעקות הרוכלים הרגילות, גילה לפתע עניין רב במתרחש ונוצרה התקהלות קטנה. אני, לתומי, חשבתי שהיא גנבה איזו בננה או משהו בסגנון, אבל בעל הבית שממנו רכשתי את העגבניות, טען באוזניי שהנערה הזו מכייסת אנשים על בסיס קבוע בשוק. לא הייתי מודאגת במיוחד, מכיוון שכשאני הולכת לשוק אני לא לוקחת איתי ארנק, אלא רק קצת כסף מזומן, בכמות שמספיקה לי למלא את העגלה בכל טוב. בכל זאת בדקתי את כל הכיסים כדי לוודא שלא נעלמו מפתחות הרכב והסלולרי (בדיוק שידרגתי, למען השם!).

הסתכלתי על הבחורה מרחוק, תוהה אם יעשו לה לינץ'. אחד הבאסטיונרים התקרב לדבר איתה, אבל מעבר לטונים מאיימים הוא אפילו לא נגע בה, למרות שבחור צעיר אחר החזיק בה ולא נתן לה להימלט בזמן שמתקשרים למשטרה. תוך דקות ספורות רוב הרוכלים חזרו לדוכנים שלהם, כשהם מחליפים ביניהם קריאות וסיפורים על הכייסת המהוללת. הבטתי עליה שוב. סתם בחורה, קטנה, נמוכה, נראית קצת מבוהלת, אבל בעיקר מתכננת את שביל הבריחה שלה, שום דבר מיוחד. הקהבל הסקרן התחיל להתפזר, וגם אני התחלתי לגרור את העגלה לכיוון דוכן של עשבי תיבול.

והבאסטיונר? הוא חזר לשיר: "הכל בגלל השכנה, השכנה מרעננה שהתחלקה על בננה". אולי הוא ילך לקדם אירוויזיון.

ואני? קניתי גם זיתים. ועוד מעט אלך לישון צהריים. זירת הפשע עייפה אותי.

יש אנשים שכל החיים מסתובבים בלי לדעת מה הזהות האמיתית שלהם. וכמו תמיד, יש מישהו באינטרנט שמוכן לעזור.

אז איפה אתם בסקאלת ההומואיות?

כן, אני חולה ומעוצבנת בגלל אלף סיבות, אבל גם בימים כאלה אפשר להצחיק אותי, אפילו מאד, ובמיוחד לאור העובדה שבכלל לא התכוונו, ככל הנראה, להצחיק אותי.

ככה זה עובד, שימו לב: ילד קטן ודביל עשה חיפוש בגוגל. מדובר באחד החיפושים הנפוצים לאורך כל השנה, אבל לקראת חודש מרץ, כמות החיפושים הזו עולה אקספוננטלית. ולמה הכוונה? כמובן: "נפצים לפורים".

מי שעושה את החיפוש הזה, יכול להגיע גם אליי, למרות שאני לא מופיעה בתוצאות הראשונות. וסביר להניח שאם יש לאותו מישהו מינימום שכל, הוא יגיע לפוסט הספציפי הזה, שמספר על נפלאות חג הפורים מנקודת ראות קצת שונה, כהרגלי. ושוב כהרגלי, לא חסכתי שם תשבוחות ועצות ידידותיות עבור אותם אלה, ילדים דבילים כמובן, שמטרידים את שלוותנו עם נפצים ושאר מיני חומרי תבערה בחג הפורים.

וכך, למרות שזה פוסט ישן, פתחתי לא מזמן את המייל שלי וגיליתי שמישהו כתב שם תגובה מאד מושקעת. למישהו הזה אין שם, כידוע, כמו כל חסרי הזין שאין להם שם וכותבים נאצות בבלוגים, בפורומים ועל קירות של בתי אבות. אבל מה שכן, יש לו מה להגיד. ואלה הם דבריו, ככתבם וכלשונם. לא נגענו:

" תמותי אמן יא כלבה.... אני שם זין על מי שיגיד לא. חלאה אימא של מי שעשה אותך יא אהבלהה... אני מפוצץ נפצים ואת זבת חוטם וחלאה וכול החרא הזה יא אהבלה אם הייתי פה הייתי דוחף לך אחד לפנים... וההורים שלי פי אלף עלייך ועל מי שעשה אותך יא שרמוטה אז אל תזייני לי במוח לפני שאני מוריד לך אחת לפנים... שרמטוה מי את בכלל יא זבל... סעמק ערססס.... ולאימא שלי אכפת ממני וגם לאבא שלי אז אל תדברי על מה שאת לא יודעת אינעל רבאקקקק... תמותי אמןן ".

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אותי זה מאד הצחיק. אני גם נורא מפחדת. נורא.