RSS: לקטעים
לתגובות
<<
פברואר 2007
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2007
חשיפה מבוקרת
שוב חשפתי את עצמי היום. כלומר, זה לא שהלכתי ברחוב והרמתי את החולצה (היה קר מדי בשביל זה), אלא גיליתי למישהו את דבר קיומו של הבלוג הזה.
זה קצת מצחיק שאני מחשיבה את זה לחשיפה, שכן כבר כל כך הרבה אנשים עשו את הקישור בעצמם והבינו שאני זו אני, שכבר מזמן אי אפשר להגיד שהבלוג הזה ממש אנונימי. בכלל, רוב העיניים המזהות על הבלוג הזה הן של חלאות המין האנושי, מה שעושה את חוויית החשיפה לעוד פחות נעימה.
מצד שני, מדובר בסה"כ על (אולי) 15-20 איש שיודעים את זהותי וגם קוראים את הבלוג הזה.
איכשהו, אולי דווקא בגלל שהרבה מהגילויים של הזמן האחרון היו שלא ביוזמתי, החלטתי לבצע חשיפה מבוקרת אחת, למישהו שאני מחבבת ודווקא יהיה לי נחמד שהוא יקרא פה מדי פעם. ככה, בשביל לאזן את הנשמות הרעות. יש סיכוי שאני גם אתחרט על זה, אבל הוא הושבע לסודיות ונראה לי שאפשר לסמוך עליו. יתרה מכך, אני בטוחה שאין לו זמן לקרוא יותר מ-2,700 פוסטים ולחשוף את כל סודותיי. יתרה משני אלה, רוב הפוסטים האישיים באמת כבר מזמן לא פה.
אז למה אני ממשיכה עם ההצגה הזו? סתם כי נוח לי ככה. זה שכמה אנשים מהביצה הבלוגית יודעים מי אני, עדיין אינו שווה ערך לחשיפה פומבית מלאה, שבכנות ממש לא בא לי עליה. אני חשופה מספיק במקומות אחרים. מבחינתי, כרגע, אני אסתפק בחשיפה מדודה לאנשים שנראה לי מתאים להכניס למעגל האישי הזה. וכן, עדיין מעצבן אותי שאנשים בלתי מתוכננים בעליל עושים את ה-1+1 ומגלים מי אני. בחלק מזה אני אשמה, שכן את הסגנון שלי אני לא רוצה ולא מנסה להסתיר, ויש מי ששם לב.
אני מניחה, שככל שהמאורעות יתקדמו ויתפתחו בכל הגזרות, מידת החשיפה והסיכוי שמישהו יעשה את החיבור - יתגברו. לכל דבר יש מחיר, גם להצלחה.
על כל פנים, ברוך הבא לבית המשוגעים האישי שלי, אורח חדש יקר. אני מקווה שתיהנה ושאולי תבין שכל מה שאני אומרת לך על עצמי בהקשר האינטרנט והחיים - נכון ב-100%. חוץ מזה, יש פה ציצי. אז כבר שווה.
זה הזמן לסלט. יחי החסה בשקית.
| |
עובדות טריוויה חסרות תועלת 18
חמורים הורגים יותר אנשים בשנה מאשר תאונות מטוס.
1 מתוך 4 אמריקאים הופיע בטלוויזיה.
בזמן השינה אתם שורפים יותר קלוריות מאשר בזמן צפייה בטלוויזיה (ובזמן בהייה בפוסטים דביליים?)
המוצר הראשון שהיה עליו בר-קוד היה מסטיק של ריגליז. (חמש דקות לאחר מכן נשמעה בסופר המקומי בישראל הקריאה "מרינה, מה הקוד של המסטיק?").
חברות התעופה האמריקאיות חסכו ב-1987 סכום של 40 אלף דולר, כשהורידו זית אחד מכל סלט שהוגש במחלקה הראשונה.
ה-CD המוזיקלי הראשון שיוצר בארה"ב היה "Born in the USA" של ברוס ספרינגסטין. (היום הוא אפילו לא שווה צריבה).
תפוחים יעילים יותר מקפאין לטובת התעוררות בבוקר.
השם המלא של בובת הברבי הוא ברברה מיליסנט רוברטס (מי אמר וואספית?!).
פירוש המילה "סמבה" הוא "לחכך טבורים יחד".
כ-100 אנשים בממוצע נחנקים בשנה מעטים כדוריים.
הציפור היחידה שיכולה לעוף אחורה - יונק הדבש (רק בתנאי ששמו בה את המוח של פואד בן אליעזר).
| |
הצעות
כבר הרבה זמן לא קיבלתי כל כך הרבה הצעות קריירה מפתות בתקופה כל כך קצרה. אמנם אין שום דבר על נייר כרגע, אבל אני יכולה לספור לפחות 3 פוטנציאליות שעלולות בהחלט לגרום לי לעזוב את מקום העבודה הנוכחי. יהיה מעניין אני מניחה. למרות כל המלחמות, ואולי בגללן, אפשר גם לנצח.
***
אם כבר הצעות, אני מציעה לכל הפסיכים שמחפשים "שחר פאר מוצצת" ומגיעים לפה, להפנים שהילדה קצת יותר מדי עסוקה בלחבוט בכדורים, ואני בספק אם היא מנהלת פעילות מינית ענפה. הדבר היחידי שהיא אולי מוצצת זה ויטמינים, או משהו.
***
אני, לעומת זאת, די שיפרתי את הסרב והפור-האנד התייצבה למדי גם כן. אני כבר מוכנה לרולאן גארוס, אין ספק. רק העובדה שצריך לרוץ שם 4 שעות בכל משחק עושה את העניין בעייתי. 4 דקות ואני כבר מעולפת. נו, כל תכנוני ההליכה, הכושר והתזונה הבריאה קצת התנדפו בזמן האחרון.
***
גם תכנוני הניקיון של השבת. במקום זה כתבתי מסמכים חשובים. וגמרתי את העונה השנייה של סטאר טרק. בשלישית החזירו את בוורלי קראשר. חבל. דר' פולאסקי היתה הרבה יותר מגניבה.
***
הנה ההסעה שבה אני הנהגת מגיעה. דרומה. וחזרה. מזל שיש שירים ושערים, זה מעביר את הזמן, במיוחד באמירות כמו "למה הם לא סותמים את הפה לכמה דקות"?
***
שבוע טוב. בקרוב - פוסט על השימוש במילה "יקירתי".
| |
מה למבדה, מה?!
זה עתה שמעתי רינגטון לא פוליפוני בעליל שניגן את השיר המשוקץ למבדה.
שנות ה-90 על כל כיעורן אפפו אותי לשתי דקות נוראיות.
אמאל'ה.
| |
Fucking Robin Williams
מזכיר לי את הקטע בסטנד אפ של אדי מרפי, RAW, שבו הוא מסביר שמי שלא מבין אנגלית יכול לחשוב בטעות שכל המופע שלו הוא רק קללות.
האמת, הווידיאו הזה מצחיק רק עבור מי שראה את המופע כולו. ובכל זאת, קבלו אותו:
כאן זה גם המקום לתהות - מי יותר מצחיק? אדי מרפי או רובין וויליאמס? אני נוטה כיום יותר לכיוון של רובין. בכל זאת, אי אפשר להתחרות באנרגיות האלה.
| |
סוגיית החסה רק בישראל זו כבר קלישאה, אבל אני נאלצת להתחיל את הפוסט הזה במילים האלה. כי רק בישראל תרשה לעצמה אישה שעומדת אחריכם בתור בסופרמרקט, לגעת במוצרים שלכם ולבחון בדקדוק מה קניתם.
האמת, האישה היתה חביבה למדי, וזה לא שהיא מיששה לי את העגבניות שבשקית. תפסו את עינה 3 חבילות של עלי חסה צעירים שקניתי - מוצר שהפך להיות חלק קבוע ברשימת הקניות שלי. וכמובן, רק בישראל יתפתח דיון מרתק סביב נושא החסה. האישה שאלה אותי כמה זה מחזיק מעמד. האמת שאני בדרך כלל מורידה סלט אחד גדול כל יום, אז ככה שהסוגייה הזו לא נורא רלוונטית. אבל כבר היו מצבים ששקית כזו שרדה כמה ימים במקרר ונותרה במצב טוב. אלה לא השקיות המעפנות של שטראוס עם עלי החסה הקטנים נטולי הטעם, אלא עלים בריאים וחסונים של שדה ניצן (מהנגב המערבי!) - שהם בעצם ניצני חסה ערבית. גם הזן החביב עליי וגם מה שממילא נשאר מראש חסה אחרי כל הניקויים והשטיפות.
כן, אני קצת מפונקת בקטע הזה. וכאן בעצם התפתח הדיון הרה הגורל - ראש חסה ממוצע עולה 3-4 שקלים מקסימום, וגם זה בסופר של גנבים בצפון תל אביב. שקית כזו עולה 9-12 שקל - תלוי מה יש בפנוכו. מדובר על מחיר של פי שלושה מראש חסה רגיל ולפעמים פחות כמות ממה שמכיל הראש. מצד שני, אני אישית כל כך לא אוהבת לעמוד ולשטוף שעות מכל החול (ואף פעם זה לא יוצא באמת), להוציא תולעים ירוקות (כלל ידוע: אם כתוב על החסה "ללא חשש לתולעים", זה לא שאין תולעים, אלא שהתולעים יכולות להיות רגועות ולא לחשוש כי יש להן חיים טובים בתוך החסה), לשטוף שוב, להוציא את כל העלים המעפנים, להישאר עם 4 עלים ואחרי זה עוד לייבש אותם במייבש חסה (להיט היסטרי שהשתמשתי בו 3 פעמים בדיוק) ורק אז לעשות מזה רבע סלט עם גרגירי חול וחצי תולעת.
בקיצור, הסברתי לאישה הנחמדה והממששת ששווה לי לשלם את המחיר כדי להימנע מההתעסקות המעייפת והדוחה בחסה - גם אם ככה הסלט יוצא יותר יקר. הקופאית הצטרפה בשלב זה לשיחה, ורק זה שעמד בתור אחריי (היו לו שני מוצרים והאישה נתנה לו לעקוף) עמד המום ולא הבין מאיפה בא לו הדיון הקולינרי המרתק הזה. האישה השתכנעה מהנימוקים שלי, אבל כנראה שלא מספיק. היא נעלמה לרגע וחזרה דווקא עם עגבניות שרי (עוד דיון מקיף בפני עצמו - עגבניות או עגבניות שרי). איכשהו בזמן הזה מצאתי את עצמי משלמת 130 שקל על כלום וחצי (וחסה) והולכת הביתה עייפה ומהורהרת, מלאה במחשבות על עלעלים ירוקים. אז מה אתם אומרים - שווה להשקיע בשקיות החסה השטופות והמפנקות במחיר מופקע, או שעדיף לקנות כמה ראשי חסה בעד אותו כסף?
| |
שבת של (הרבה) מנוחה
מצד אחד אני צריכה את השבתות האלה בשביל לנוח. מצד שני אחר כך קשה לי להרדם בלילה, ויום ראשון תמיד עייף.
אבל העובדה היא שאני זקוקה למנוחה, ובעיקר לשינה. אני הולכת לישון ביום שישי אחה"צ ואני קולטת כמה שאני עייפה ואני מרגישה כמו מישהו שמקבל כוס מים צוננים אחרי הליכה של 3 ימים במדבר בלי מים. ועוד שינה עד מאוחר בשבת בבוקר, וגם תנומת צהריים. מדהים שעוד הספקתי לעבוד על משהו שהייתי צריכה לעשות, אבל חוץ מזה אני בעיקר בוהה במחשב ובדפי ספרים. וישנה. וזה כיף.
יש כמה דברים שמפריעים לשינה, כולל כמה ילדים שגילו מחדש את נפלאות הנפצים (כן, פורים מתקרב) והפעם זה ממש קרוב לי לחלון, כי אני בקומת קרקע. מה הפלא שיש לי חלומות על RPG אחר כך?
מעבר לזה, יש הרבה טרדות, הרבה עבודה ובלאגן, והרבה דברים שאני צריכה לעשות למען המשפחה, שהם לא פשוטים בכלל ומלחיצים לפעמים. האמת שלא נשאר הרבה חוץ מהתקווה שיהיה טוב (בום! שוב פיגוע? אה, לא - זה הילדים. עם הנפצים. ובקרוב בלי הידיים שאחתוך להם) והמלחמה הבלתי פוסקת נגד כוחות הרשע והבנקים. שזה בעצם אותו דבר.
האמת שיש לי זמן עכשיו ואני יכולה לעשות עוד קצת עבודה. אבל לא בא לי. שבת היום. מנוחה. מחר יתחיל הטירוף מחדש.
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
תמונה |