RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
 10 הרגעים המעצבנים ביותר ב"אבודים"
באה לי קשה, ההתמכרות ל"אבודים". כלומר, באמת רציתי להתמכר לסדרה חדשה, אבל זה לא היה פשוט. העונה הראשונה היתה מעניינת אבל לא מרתקת. העונה השנייה היתה בסדר. השלישית היתה טובה יותר בסוף. עכשיו, הרביעית מעניינת יותר מכולן. אולי בגלל שסיימתי לראות בבאלקים, ועכשיו אני עוקבת כמו כל הילדים הטובים - פרק אחרי פרק.
"אבודים" יכולה להיות מאוד מעצבנת. התסריט פותח הרבה "חלונות" ולא סוגר אותם. הפלאשבקים יכולים להביא את הסנטה מריה, ויש כמה דמויות שאני רק מחכה שמשהו יאכל או ישמיד אותן. לפי הפרקים האחרונים, נראה שמאיצים את קצב החיסולים, שזה לא רע בפני עצמו. קשה לעקוב אחרי כל כך הרבה דמויות. מה זה פה, אופרת סבון? ממילא רק סויר מעניין. ולא, הצדקנות של ג'ק לא עושה לי את זה. ושמישהו ידפוק לקייט כדור בראש, בבקשה. בקרוב.
בכל אופן, מישהו עם יותר זמן פנוי ממני, ישב וכתב על 10 הרגעים המעצבנים ביותר ב"אבודים". בחירות מעניינות. אני מסכימה במיוחד עם מספר 10, ניקי ופאולו - הסיכוי שעוד נראה אותם בשנית עושה לי צמרמורות חלחלה.
| |
שעת החרטא
יואב לרמן כתב והזכיר לי שכבר מזמן רציתי להגיד משהו על שעת כדור הארץ. אז הנה:
שמירה על הסביבה זה לא משהו שמתחיל ונגמר באיזה קמפיין מטופש. שמירה על הסביבה פירושה שינוי הרגלים מהותי, תמידי ועיקש, בניסיון לעשות משהו כדי להמעיט את הנזקים העצומים שאנחנו גורמים לכדור הארץ.
היומרה היא נוראית: אנחנו הורסים את כדור הארץ ואנחנו מתיימרים לדעת מה צריך לעשות כדי לתקן אותו. אבל לא בטוח שאנחנו צודקים, לא בטוח בכלל.
"שעת כדור הארץ" היא דוגמא קלאסית למהלך יחצ"ני מפומפם ומטופש, שלא יתרום שום דבר לכלום. בשעה הזו אמורים כל תושבי העיר לכבות את האורות והחשמל בבית, ולשבת שעה בחושך לאור נרות או לצאת לטייל ברחובות הקסומים של תל אביב.
אבל, זה כמובן לא מספיק. כיבוי אורות זה לא סקסי מספיק. אז איך נעשה עוד רעש? איך נעורר עוד תשומת לב לקמפיין הירוק והנפלא שאנחנו מריצים פה תמורת הרבה כסף? כמובן! נעשה אירוע! עם הרבה אנשים! ומוזיקה רועשת! והרבה לכלוך! ונביא שוב המון מכוניות לאזור כיכר רבין, שיחפשו חניה במשך שעות ויעשו המון זיהום אוויר! ונדפיס מלא כרזות צבעוניות שיבזבזו נייר ואחר כך יעופו לאיזה פח אשפה בלי מחזור!
בקיצור, הבנתם את הרעיון.
אם רוצים לשנות משהו, צריך לחנך, לא לעשות רעש וצלצולים. צריך, בקמפיינים עקשניים, להעביר את אותו מסר שוב ושוב. אם אגיד לכם "בחפץ חשוד אסור לגעת!", לא תענו לי מייד - "וגם אסור להתקרב!"? בטח שכן. כי זה היה קמפיין עיקש, שחזר שוב ושוב ושוב, והמטרה שלו היתה להציל חיים. נכון שהוא שודר בתקופה בה המסרים הפרסומיים היו מועטים יחסית, אבל אם באמת רוצים לדחוף משהו, לקדם מטרה - אפשר. ושעה של חושך בתל אביב אינה הפתרון. היא הבעיה.
הקמפיין הזה מייצג את כל מה שלא נכון וגרוע בתרבות שלנו היום. האירועים הנוצצים שנועדו לכסות על הרבה חרא, חוסר המחשבה לטווח ארוך, המחאה הווירטואלית וחסרת ההשפעה, הסימום שנובע מזה שנדמה לנו שאנחנו עושים משהו - אבל אנחנו לא עושים בעצם כלום.
יש הרבה דרכים למזער את הנזק שאנחנו גורמים לסביבה שלנו. דרכים קטנות כאלה, ששוות הרבה יותר משעת יחצ"נות בכיכר רבין:
אפשר לרכוב על אופניים מדי פעם במקום להתניע את האוטו, ואפשר גם ללכת ברגל; אפשר לכבות את מסך המחשב כשאתם יוצאים מהבית, אפשר לנסות לפתוח חלונות ולעבוד באור הטבעי במקום באור המנורות, אפשר למחזר, אפשר ללכת לקניות עם סל ולא להשתמש בשקיות ניילון של הסופר; אפשר לעשות מקלחת זריזה במקום אמבטיה ארוכה - כל אלה דברים קטנטנים שאפשר לעשות בלי להתאמץ, בלי לעשות רעש ובלי לשלם ליחצ"נים.
אני לא צפויה לכבות את האורות הערב. וגם לא להדליק נרות. מצד שני, אני גם לא מתכוונת לנסוע לכיכר רבין, אז הנה - חסכתי קלוריה.
| |
בעיה ב-XP?
זו תמונה שחייבים לראות בגדול כדי לצחוק ממנה. אז אי אפשר לשים אותה פה בבלוג. יש רק לינק. אלה החיים. וזה בכלל רק לגיקים. אז אל תטריחו את עצמכם. | |
איך עושים קערה מתקליט ויניל ישן?
אני בדרך לא בקטע של יצירות ואמנות-בית. אם אני צריכה קערה, אני אלך לקנות אחת (ולא באיקאה). אבל זה, בכל אופן, רעיון מדליק למדי - כך תייצרו קערה מתקליט ויניל ישן.
רק תיזהרו לא להחריב איזה תקליט נדיר של אלביס, שאתם יכולים למכור ב-1,000 דולר ב-eBay. אה, וגם תיזהרו לא לשרוף את הבית או משהו.
| |
פורים מתחת למים
את פורים אני כבר שנים לא חוגגת. מלבד ילדים שיש לרצוח אותם, שמעיפים
נפצים (סליחה, חומרי נפץ) ב-2 בלילה בשכונה, החג הזה בהחלט לא מעורר את
תשומת לבי.
חוץ מזה, למה אני אתחפש? לרוצחת שכירה? למכשפה? לבלוגרית? באמת, אין לי רעיונות.
לפעילות אחת מגניבה במיוחד אני בכל זאת אלך, ואני רוצה להמליץ עליה בחום.
החלק העיקרי של האירוע המדובר יכלול הרצאה מסקרנת ואיכותית, מבית היוצר של
אמיר גור, ושמה בישראל - "פורים מתחת למים - בעלי חיים שמתחפשים". צוללים,
חובבי טבע וים, וסתם מי שאוהב בירה ואוזני המן, מוזמנים בכיף. תהיה גם
תחרות תחפושות נושאת פרסים. האירוע המבדח יתקיים ב-SEPA, ברחוב שוקן 32 בתל אביב, ביום חמישי הקרוב בשעה 19:00.
אמיר גור הוא חבר טוב, מדריך צלילה איכותי (מחמאה שאני בהחלט לא אתן לכל מדריך בלירה שיש היום בשוק), מחבר הספר "מתחת למים", ביולוג ימי ובעל סטודיו ג'ירפיקה להפקת מגזינים, עיצוב וגרפיקה.
פרטים נוספים במודעה צבעונית - כאן
להרשמה (עולה 10 שקלים שלמים!!!), אפשר לשלוח מייל ל [email protected] או להתקשר לטלפון 054-8099742
שווה לבוא, אל תחמיצו.
| |
יש לי עסק משלי
זה לא קל, להתחיל לבנות אימפריה. שתדעו לכם. כל הקטע הזה, של להשתלט על העולם, יכול להיות מאוד מתיש, מעייף ומייאש.
אבל למרות זאת, הצעד הראשון וההכרחי, הוא באמת הכרחי. אז עשיתי את הצעד הזה, ועכשיו, באופן רשמי, אני עצמאית גאה ומאושרת. כן, עזבתי את עולם השכירים הבטוח ויצאתי לערבות הפרועות של ניהול עסק עצמאי. אני בחוץ. I'm out there. אז תיזהרו. כולכם.
הפרטים הטכניים יותר, כמו מה עושה העסק ואיפה אפשר להשיג אותי (נא להתקשר רק לגבי תוכניות השתלטות על העולם, תודה), נמצאים בבלוג שלי בקפה, שהוא בלוג הרבה יותר עסקי במהותו.
אבל פה זה הבלוג המרכזי והאישי שלי, אז לא אלאה אתכם בפרטים על ניהול תוכן, קידום באינטרנט ופרויקטים מגניבים שאני כבר מעורבת בהם. לא. כאן אלאה אתכם בפרטים המייגעים הרבה יותר - הצד האישי.
יש משהו מאוד בטוח ונוח בלהיות שכירה. במיוחד כשאת נמצאת בעמדה ובתפקיד מוערך, שמשלם שכר נאה ואפילו גורם לסיפוק והנאה לזמן מסוים. עבדתי בלא-מעט מקומות (לפני ואחרי הצבא) ומלבד TheMarker לא נשארתי הרבה זמן באף מקום. לא, זה לא בגלל שיש לי קוצים בתחת. זה מפני שאף מקום לא ממש הצליח לתת מענה למה שאני צריכה.
אני נתתי את שלי, ברוב המקרים בהחלט מעל ומעבר. אבל התמורה אף פעם לא היתה מספקת. לפעמים השכר היה הבעיה, אבל לרוב זה היה משהו אחר. העובדה שעבדתי תחת אנשים סתומים, שלא מבינים דבר וחצי דבר במה שהם מנסים לכאורה כאילו בערך לנהל; העובדה שהתמורה האמיתית למה שאני מייצרת הולכת לכיס של מישהו אחר; העובדה שברוב המקומות לא ידעו לנצל את הכישורים הרבים והמגוונים שלי (צניעות היא רק אחת מאלף מעלותיי וכל זה); והעובדה שאני באמת לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, אלא אם כן מדובר באדם שאני מאוד מעריכה ומכבדת את כישוריו המקצועיים.
נוח, נוח להיות שכירה, לעבוד באותו מקום כל יום ולדעת שהמשכורת תיכנס במלואה ב-10 בחודש, כל חודש. לא צריך לדאוג הרבה. רק צריך לעשות את המינימום. אבל מה לעשות, אני לא אדם של מינימום.
מפחיד לצאת החוצה. יכול להיות, שלולא צירוף נסיבות מסקרן (שלא ניכנס אליו), הפוסט הזה היה בכלל עוד איזו תמונה מצחיקה או סרטון או לינק לאתר מגניב שמצאתי ברשת - עוד דרך להסיח את הדעת מחוסר שביעות הרצון שבעבודה. אבל, ומבלי לדון לעומק בענייני גורל ומזל, שלל גורמים חברו להם יחדיו, ומצאתי את עצמי במע"מ, מקבלת תעודת עוסק מורשה.
זה כמובן רק הצעד הראשון. יש עוד המון מנהלות לא מעניינות, אך מלמדות, וזה עוד החלק הקל. החלק המטריד מכולם הוא למצוא את הלקוחות והאנשים שאשכרה ישלמו לך כסף בשביל השטויות שאת כל כך אוהבת לעשות. זה בטח לא חוקי במדינות מסוימות - גם לעשות את מה שאני הכי אוהבת, וגם לקבל על זה קרדיט וכסף.
אבל הנה, יש לקוחות ויש פרויקטים והדברים עפים במהירות נעימה במיוחד. כלום לא בטוח, שום דבר לא חקוק בסלע והעולם בחוץ לא ורוד ורגוע יותר. להיפך. אבל מי אמר שרגוע וורוד זה טוב? מי בכלל רוצה חיים ורודים? הצבעים שיש שם בחוץ הם פי אלף יותר מעניינים מ-4 קירות של משרד ומחשב שהוא לא שלך. ואני אמנם רק בתחילת הדרך, אבל לא צריך לעבור הרבה קילומטרז' כדי להבין משהו מאוד בסיסי - זו הדרך הנכונה בשבילי עכשיו.
הפתיעו אותי מאוד החברים המדהימים והסופר-מפרגנים שלי. במשך החודשיים האחרונים אני מקימה, מביאה לקוחות ונפגשת עם כל מיני אנשים מעניינים. והספקות כל הזמן מנקרים, לפעמים באלימות. במהלך ההקמה של העסק קיבלתי יותר מהצעה אחת לבוא לעבוד במקום אחר ו"לשכוח מהשטויות של עסק עצמאי". ההצעות היו מפתות. חלקן כל כך מפתות שכמעט התפתיתי. קל היה כל כך להגיד "כן", ולבחור בדרך הבטוחה והקלה והמוכרת. הכסף המובטח קרץ מאוד. ובאמת, למה לקחת סיכונים? למה לא לחזור למסלול?
אני מאמינה בעצמי וביכולות שלי, אבל יכול להיות מאוד שלולא הדחיפות האלימות של האנשים הקרובים אליי, אולי הייתי נכנעת ללחצים והולכת, שוב, לעבוד תחת המטרייה של מישהו אחר. אולי הייתי מקשיבה לאלה שאמרו לי: "למה לך? זה קשה שם בחוץ: לרדוף אחרי לקוחות, להשיג פרויקטים, לעבוד קשה ולא לדעת מתי ייכנס הכסף הבא. למה לך? מציעים לך משרה מפתה, עמדה בכירה, הרבה כסף, עבודה בטוחה!".
וזו בדיוק היתה הבעיה כל השנים - שתמיד הלכתי בדרך הבטוחה וה"הגיונית". לא לקחתי את הסיכון. יותר קל ככה, זה בטוח.
אבל, כמו בקפיצה ממטוס (פעולה חסרת היגיון וחולנית שאין לי שום כוונה לבצע אי פעם, למרות שאבא שלי צנחן), החלטתי "כוסאמק".
פתחתי את העיניים לרווחה וקפצתי, תוך קריאות עידוד של אנשים שאני מאוד אוהבת וחיממו לי את הלב באמונה שלהם בי.
ומה אני אגיד לכם, עוד לא הגעתי ליעד כלשהו, אבל האוויר... האוויר כל כך הרבה יותר צלול שם בחוץ, שאני ממש יכולה להסתכל מסביבי וליהנות. אני יכולה לראות, להחליט החלטות, לנוע בכיוונים הרצויים לי ולא לדפוק חשבון לאף אחד מלבד מס הכנסה. וכל מה שהיה צריך לעשות - זו קפיצה אחת קטנה.
אז זהו בינתיים. יש לי עסק משלי. ובעסק יש בלוג. כלומר, גם. כלומר, הרבה בלוגים. כלומר, דיברנו על זה כבר.
אנו מתנצלים על ההפרעה בתוכניות.
בטחון בתנועה יחזור ללוח השידורים הרגיל בקרוב.
כן, אכלתם אותה. זה שיש לי עסק לא יגרום לי לסגור את הבלוג. You're FUCKED!!!
MUAHAHAHAHA!!!
| |
החולצה של ישראבלוג
בשמחה רבה קיבלתי מתנה את החולצה המאממת והשווה-משהו-אש של ישראבלוג. באמת, חולצה מגניבה, סקסית וצמודה כמו שצריך.
רק יש לי שאלה אחת קטנה. קטנטנה.
באיזה יקום בדיוק החולצה הזו עונה למידה Large? כלומר, נתקלתי כבר בחיי בכמה חולצות Medium שהיו קצת קטנות, או Large שהיו די גדולות.
אבל אף פעם לא ראיתי חולצה במידה לארג' שבאופן עקרוני מתאימה לתינוק בן 3 חודשים או לאנורקסית עם בעיות אכילה קשות מהרגיל.
נו, תמיד יש פעם ראשונה.
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
