RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
 המיטב של סאשה ברון כהן
הפוסט המשובח הזה ריכז 10 סרטונים מגניבים, הכוללים את הרגעים הטובים ביותר של סאשה ברון כהן בדמויותיו השונות - בוראט, ברונו, עלי ג'י וגם כעצמו.
הנאה מובטחת למעריציו של סאשה. רק חבל שהסרטון המוצלח ביותר, הקרב בעירום מבוראט, לא ניתן לצפייה מחוץ לארה"ב. לא נורא, מי שראה את הסרט ממילא לא יכול לשכוח.
| |
5 הסטיות הקולינריות שלי
לכולם יש אותן. גם לכם, אל תיתממו. שמעתי סיפורי זוועה מכל הסוגים והמינים. כל אלה שמעקמים את האף על אכילת ג'וקים בטלוויזיה, או על אכילת בשר בכלל, מתחזקים בעצמם כמה סטיות קולינריות מהסוג המביש ביותר. אני לא מדברת פה על אכילת פיצה קרה או כרסום שלוש חבילות במבה ברצף (עם קולה, ברור שעם קולה). אלה סתם קטעי זלילה. אני מדברת על הסטיות האמיתיות, כאלה שבדרך כלל לא מדברים עליהן בקול רם.
הנה חמש הסטיות הקולינריות שלי:
פסטרמה - העובדה שאני אוהבת פסטרמה היא לא סטייה בפני עצמה, כמובן. אלא מה, החיבה המוגזמת שלי לפסטרמה הפכה אותי לסוג של פסטרמה-פריק. אפילו שקלתי לכתוב בלוג שיוקדש כולו לפסטרמה. כן. בכל אופן, כמו שהבנתם, אני מאוד אוהבת פסטרמה. כל כך אוהבת, שאני יכולה לחסל חצי קילו בפרוסות, ככה בלי כלום, בזמן מאוד קצר. אני מכירה וטעמתי כל סוג פסטרמה אפשרי במעדניות (ואני כוללת כאן גם כל מיני מעושנים שאין בסופר, כמו שוק איטלקי, שינקן וכו'), ואני בהחלט יכולה לזהות פסטרמות על פי הטעם. סנדביץ' עם פסטרמה זה משהו שמאוד קשה לי לעמוד בפניו, אפילו כשאני שבעה. האמת היא שבשנים האחרונות התמתנה מעט צריכת הפסטרמה שלי, אבל זה עדיין מצרך חובה במקרר, שנגמר מהר מדי בדרך כלל.
קולה עייפה - אם אני כבר שותה, זה דווקא Zero, אבל אני תמיד אעדיף שיהיו בה כמה שפחות גזים. למעשה, בקבוק קולה פתוח הולך ומשביח מבחינתי - כי ככל שעובר הזמן, יש בו פחות בועות ויותר כיף לי לשתות. בגלל זה אני גם מאוד אוהבת את הקולה שמוכרים בכוסות בקולנוע. היא בדיוק בכמות הגזים המתאימה - סביר להניח שזה מפני שהיא מדוללת במים או משהו כזה.
דני עם גבינה - זו סטייה קולינרית שלא תיחזקתי כבר שנים, אבל היא עדיין קיימת. אמא שלי אשמה, כמובן. זו כנראה היתה הדרך שלה לדחוף לי מוצרי חלב בריאים. המתכון פשוט מאוד - גביע אחד של דני, חצי גביע של גבינה לבנה רגילה לחלוטין. מערבבים קצת (לא יותר מדי, שלא יהיה נוזלי) ואוכלים בכפית. לא לעשות קולות של הקאה. זה דווקא די טעים!
תערובת קציצות בלתי מבושלת - האמת היא שזה לא כזה ביג דיל. בסך הכל יש מאכל שנקרא סטייק טרטר, ולא אני המצאתי אותו. ובכל זאת, אני המשוגעת שיכולה לגנוב ביסים מזדמנים מתערובת הבשר, התבלינים והבצל שמונחת בקערה, עוד לפני הבישול או הטיגון. ובכלל, בשר שכבר כן בישלו אותו, אני מעדיפה שיהיה רייר. אבל זה כבר לא קשור.
בצק אפוי למחצה - זוהי בת הדודה של הסטייה הקודמת. בורקסים בתנור? משהו שיש בו בצק עלים? אם רוצים לשמח אותי, מומלץ לא לאפות עד הסוף (בטח לא שרוף או שחום, רחמנא ליצלן) ולהשאיר שיהיה קצת לא אפוי. זה בטח לא בריא בשום צורה, אבל זה טעים, וזה מה שחשוב.
הקוראים הנאמנים מוזמנים לחלוק איתנו את הסטיות הקולינריות שלהם. אל תתביישו, כולנו באותה קערה.
| |
 ברוך שפטרנו מעונשו של אייל שני
הסיבה היחידה שבגינה אני נכנסת לוואלה לפעמים, היא מדור האוכל. אני מאוד מחבבת מדורי אוכל וסוקרת אותם באופן קבוע בכל האתרים הישראלים. בימי שישי, יש את הטור של דנה מלמד, משהו מושחת לשבת, שכמעט תמיד מביא מתכונים מעולים. לפניו היה את נשואה למאפיה, שגרם לי להתחיל לאפות לחם בבית לראשונה בחיי. ובלי קשר, זה מדור לא רע בכלל. כמו שאמרתי, אני מחבבת מדורי אוכל.
מה שתמיד היה מקלקל את השורה, היה הטור הפלצני והבלתי נסבל בעליל של אייל שני ומירי חנוך. זה טור שמגיע מעיתון "הארץ" (כמו הרבה תכנים של וואלה) ומצליח לעורר תגובות מאוד מעוצבנות מהקוראים. לא שזו אינדיקציה, כי הטוקבקיסטים של וואלה בכלל, ומדור האוכל בפרט, הם אנשים מאוד מיוחדים, אם לומר זאת בעדינות, ובכל זאת - לא ראיתי אף טקסט-אוכל שעורר כל כך הרבה אנטגוניזם כמו הקשקשת של שני וחנוך. בהתחלה עוד קראתי פה ושם, אבל בסופו של דבר נכנסתי רק כדי לקרוא את התגובות המשעשעות.
הטור של אייל שני הוא בדיוק כמו האוכל שלו - מנותק מהמציאות, לא מעניין בכלל, מלא פוזה ולחלוטין לא מצדיק את המוניטין שיש לו. פעם אחת אכלנו במסעדה של שני - "אוקיינוס" בירושלים. היה סתמי, לא מהנה ויקר ברמות בלתי שפויות. המסעדה הזו לא קיימת יותר. ועכשיו, כמה משמח, גם הטור הטיפשי שלו ייעלם אל תהומות הנשייה, ויוחלף באלטרנטיבה המקסימה - חיים כהן ואלי לנדאו. אני לא בטוחה שתגובות השטנה לשני הן מה שגרמו לסוויץ' הזה, אבל אני בהחלט מברכת על ההחלטה. יכול להיות שיהיה מי שיגיד שחיים כהן הוא בחירה עממית ופופוליסטית, שמרחיקה את "הארץ" עוד יותר מהקהל המקורי שלו, אבל אני מעדיפה את הפשטות של כהן על פני הקשקשת האוורירית והבלתי מספקת של שני.
הצניעות של חיים כהן היא דבר כובש ומענג, וגם האוכל שלו. הארוחה הכי טובה שאכלתי בחיי היתה במסעדת "קרן", זכרה לברכה, ואני מקווה שמתישהו כהן יפתח שוב איזו מסעדה ויפנק את סועדיו בארוחות מקסימות, פשוטות ובלתי נשכחות. בינתיים אסתפק בטור שלו.
| |
משחק השבת - להרוג יצורים חמודים
הנה המשחק שישאב לכם את השבת. על פניו הוא נראה כמו משחק חמוד לילדות, בלתי מזיק ולא מאתגר, אבל כשמשחקים את מלאך המוות, זה בטח לא יכול להיות משעמם.
התפקיד שלכם הוא להרוג יצורים חמודים בצבעים שונים ולאסוף את הנשמות שלהם. איסוף נשמות נותן לכם כוחות מיוחדים, ועל כן הפשע משתלם. היצורים שאתם הורגים בוקעים מחדש אחרי זמן מה - אבל בכל סיבוב זה לוקח להם יותר זמן. כל הרג של יצורונים לוקח ממכם גם כוח חיים, אותו ניתן להשלים רק על ידי הרג של יצורים אדומים. זה הולך ומסתבך ולא פשוט כמו שזה נראה.
יש Tutorial שמסביר הכל. Go kill, my children.
| |
 לא מבזבזת עליהם אסימון
אני לא מצליחה להבין את הקטע הזה. מילא שחברות מסחריות עושות כל מה שהן יכולות כדי לעקוף, להתחמק ולעקם את חוק הספאם. זה לא בסדר, אבל זה הגיוני. הבעיה היא שהחברות האלה מסתמכות על טמטומם של אנשים. אחת השיטות של חברות להפיץ ספאם לאחרונה, הוא להתקשר לסלולרי שלכם, לנתק, ולהסתמך על סקרנותכם האווילית - אתם תראו שהיתה שיחה שלא נענתה ממספר שאתם לא מכירים - ותתקשרו אליהם. ככה, הם לא עוברים על החוק, כי אתם התקשרתם לחברה ולא להיפך.
תסבירו לי, באמת. אני ממש רוצה להבין. איזו סיבה יש לאדם נורמלי לחזור בהיסטריה למספר טלפון שהוא לא מכיר? הרי אם זה היה חשוב באמת, היו שולחים לכם SMS, משאירים הודעה במשיבון, ובאופן מדהים במיוחד - היו מתקשרים אליכם שוב. גם אני שואלת את עצמי לפעמים "מי זה התקשר אליי מהמספר המשונה הזה?" - אבל אני אף פעם לא מחזירה שיחה למספר שאני לא מכירה.
ממה יש לחשוש? שמא תפספסו את שיחת חייכם? בינינו, מה כבר יכול להיות? אובמה מתקשר אליכם כדי שתעזרו לו לפתור את המשבר הכלכלי? בראד פיט נפרד מאנג'לינה וחם עליכן אש? מדינת ישראל רוצה להחזיר לכם כסף? זוכה פרס נובל לפיזיקה גרעינית רוצה להתייעץ איתכם בקשר למאיץ החלקיקים הבא?
כל עוד יש מטומטמים ופראיירים, יש מי שינסה לעשות מזה כסף. אני מציעה - תחשבו שנייה לפני שאתם לוחצים Send בטלפון שלכם. מסקרנות, כך סיפרו לי, מתים בעיקר חתולים.
| |
דארלינג רוטיסרי - עוד מסעדה סתמית
פעם בכמה זמן, בעיקר תודות ליחסי ציבור משומנים וכתבי אוכל עצלנים, פורצת איזו מסעדה ל"שיח" האינטרנטי ושמה נישא על כל מקלדת. בזמן האחרון אלה בעיקר מסעדות קטנות, די זולות יחסית ולכאורה לא מתיימרות.
הנה חוק שכמעט תמיד עובד מבחינתי: כשהרבה יותר מדי אנשים מתלהבים בהיסטריה ממשהו, סביר להניח שהוא לא שווה הרבה. זה נכון מאוד לגבי ספרים, סרטים - וגם אוכל.
על דארלינג רוטיסרי אני שומעת יותר מדי בזמן האחרון, והיום הזדמן לי לאכול שם עם אבא שלי, לרגל שום מאורע מיוחד. פשוט התחשק לי עוף צלוי, ומאחר שהמקום שבו מוכרים את העוף הצלוי הטוב ביותר, ברחוב ברזילי בתל אביב, היה סגור, הלכנו לדארלינג רוטיסרי המדוברת.
מה אומר ומה אגיד. לא היה נורא או משהו. עוף. תפוחי אדמה. צלויים בגריל. מחירים סבירים פחות או יותר. שירות חביב ומרושל.
תוספת הסלט קמצנית להחריד. רוטב הצ'ימיצ'ורי לא היה מלהיב. תפוחי האדמה היו טעימים. אבל אני באתי בשביל העוף. והעוף היה פשוט סתם - לא טעים במיוחד, לא מעניין, לא רך להפליא (למעשה, החלק של החזה היה די יבש ולא סימפטי), העור של העוף, שאמור היה לספוג את כל הטעמים המגניבים של הצלייה והתבלינים (והוא אחד המבחנים האמיתיים לעוף צלוי טוב) היה תפל ולא מפתה בכלל.
בקיצור, מקום סתמי עם אוכל סתמי. לא יקר, לא זול, לא נורא, לא כלום. לא סביר שנחזור. ממה היתה ההתלהבות, לא ברור.
| |
Mother of all Funk
טוב, אין ברירה. אחרי ש-eln המליץ לי על הווידיאו הזה, מיד נתקלתי בו גם בכמה מקומות אחרים - סימן ברור לוויראלי המגניב של השבוע. Funk זה סגנון מוזיקלי שאני מאוד אוהבת, אבל פה זו בכלל לא הנקודה.
בחור מוכשר שנקרא קוטימן הפיק כמה קליפים כאלה, שבעצם מסנכרנים המון קליפים אחרים מיו-טיוב. משובח, מעולה, מקצועי ומגניב. הוא אמנם לא המציא את הקונספט, אבל בהחלט שיכלל אותו לרמה חדשה.
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
