RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2003
האינטרנט - ציטוט משעשע
The web is a dominatrix. Every where I turn, I see little buttons ordering
me to Submit
יחי ה-BDSM... :)
ועוד מעט אני הולכת הביתה. עוד יום עבודה יגיע לסיומו המיוחל, ואני הולכת לישון צהריים. אחחחחח, אין כמו סיאסטה. עכשיו אני רק מחכה שייגמר לי הדלק באוטו ולא יהיה לי איך להגיע לעבודה. אני פשוט איומה! אבל חמודה.
| |
 הבטחתי ולכן אקיים - הסיפור המוזר של היום
שגעון חדש בהודו. כנראה אין להם מספיק סמים. ולכן - קבלו במחיאות כפיים סוערות את הסם החדש של המילניום - ארס עקרבים. תמורת 2.7 ליש"ט (כפול 7.3 בעברית של שקלים, למי שרוצה) תוכלו לגשת לסוחר העקרבסמים הקרוב למקום מגוריכם, לשים עקרב על כף היד ולהעקץ להנאתכם. לקוחות חדשים מתקבלים רק עם המלצות. אז תגידו שאני שלחתי אתכם. בארס העקרב, מתברר, יש כל מיני חומרים שגורמים להרגשת HIGH. והמומחים (איזה מומחים? אל תשאלו) אומרים שרוב העקרבים לא יכולים להרוג אדם עם הארס שלהם, אבל אם אתה בטעות אלרגי לארס עקרבים, יש סיכוי טוב ללכת נפתולין.
אני מזל עקרב, אני גם עוקצת. עוד לא הרגתי אף אחד, אבל מי יודע מה ילד יום?
| |
אין כבוד למסורת ווימבלדון
בתור חולת טניס, רציתי לעדכן אתכם:
חידושים והפתעות בטורניר הטניס הסנובי מכולם - ווימבלדון. לאחר מסורת ארוכת שנים, בה חויבו השחקנים העולים למגרש לקוד קידה לעבר התא המלכותי במגרש, החליט הדוכס מקנט להפסיק מנהג זה. מהיום, השחקנים יקודו לעבר התא המלכותי, רק אם המלכה או הנסיך מווילס נמצאים בו.
ובענייני כסף: בהתחשב במצבם הכלכלי המזעזע של שחקני הצמרת בטניס העולמי, החליטו בווימבלדון להעלות את סכומי הפרסים - הזוכה בטורניר הגברים יקבל 575,000 ליש"ט (עלייה של 50,000 ליש"ט) והנשים יסתפקו ב-535,000 ליש"ט, 49,000 ליש"ט יותר מהשנה שעברה. מסכנים. כואב הלב.
| |
נו, אז לא נגיד בוקר טוב?
כבר הגעתי למצב שאני לא רוצה לשמוע אף מילה על הפיגועים האלה. רק לבדוק שכל מי שאני מכירה בסדר, וזהו. אבל מה, אני עובדת בעבודה שלא מאפשרת לי את זה, ואנחנו מחוברים פה לחדשות כל היום. מתחיל להמאס לי.
ויותר גרוע - מתחיל להמאס לי מהעבודה, וזה מפחיד. היום אי אפשר פשוט לקום וללכת, כי אין עבודה במקום אחר. וזה לא שאני לא מחפשת. נמאס לי. אני לא אוהבת כשאומרים לי מה לעשות, במיוחד לא כשמדובר באנשים מטומטמים ברמות, שאין להם יכולת חשיבה מקורית באגורה. אני לא אוהבת שמתייחסים אלי כמו אל אוטומט, מכונת הקלדה או יצור נטול כח חשיבה וחיים. אני כבר לא בת 18, כבר לא בצבא. אפילו בצבא, המג"ד שלי הבין מהר מאד שהקצינה הזאת חושבת גם בשביל עצמה, ולא הולכת כמו חולד עיוור לפי מה שאומרים לה, ובגלל זה הוא זוכר אותי עד היום כנראה.
אני מודעת לכישורים שלי (וסליחה על השחצנות) ונמאס לי שמזלזלים בהם. עוד לא מצאתי מקום עבודה אחד שבאמת נותן ביטוי לכישורים שלי. והלקח? זה לא ייגמר עד שאני לא אקבל ביצים, אתעורר ואקים עסק משל עצמי, שבו לי תהיה המילה האחרונה. ובינתיים? אני אמשיך לכתוב על NBA. ידעתם שניו ג'רזי וסן-אנטוניו עלו ל-3:2 בפלייאוף?
| |
אל תרדוף, היה נרדף
היה פעם איזה מישהו, שהיה כביכול ידיד שלי. את זה שהוא חלאה גיליתי רק מאוחר יותר, מאוחר מידי. הייתי בשבילו כמו ניסוי מדעי, כמו איזה Freak Show במבחנה, שפעם בכמה זמן מסתכלים עליו לראות איך הוא גדל. בקיצור, חלאה אמיתית.
הוא ניסה ללמד אותי על החיים, סתם מתוך רגש גדלות שלו, לא מרצון לעזור או משהו. הוא מבוגר ממני בכמה שנים, אז תמיד הוא התנהג בהתנשאות. והוא ניסה לספר על "חוקי הג'ונגל" - מי שרוצה להיות מחוזר, שלא יחזר. אם את רוצה שירדפו אחריך, את חייבת לשחק אותה "קול" ולא לחזר בעצמך. היה נרדף, אל תרדוף. אדם לאדם זאב. אז, מאד התרשמתי מעוצמת מילותיו ונכונות דבריו. היום, איכשהו, קצת קשה לי להעריץ את הקלישאות האלה.
ואיכשהו, וזה יותר חשוב, זה פשוט מתנגש לי עם משפט שאני מאמינה בו הרבה יותר, שנאמר ע"י אישה מדהימה (שאיננה עימנו עוד), שהיא בלי כל ספק יותר חכמה וטובה מהאיש ההוא עם הקלישאות. סבתא שלי זכרונה לברכה, היתה אומרת "תתנו, תתנו, תתנו ושלא יתנו לכם".
אני לא אומרת שאני איזה מלאך עליון טהור. גם לי יש אינטרסים, גם אני משחקת משחקים. אבל יש כמה אנשים שאני אוהבת, שהם קרובים לנשמתי יותר מכל דבר אחר בעולם, ולהם אני אתן כל מה שיבקשו, וגם בלי שיבקשו. "לתת" זה לא רק כסף. ושלא יתנו לי. יש לי. אני לא צריכה לחכות לאחרים. וכל מה שיבוא מהם - רק יבורך. אבל בלי ציפיות. אני משתדלת, לפחות.
בכלל, סבתא שלי הייתה אישה דגולה, ובקרוב אני אכתוב עליה ספר. אולי זה, בעצם, יהיה סוף-סוף הספר הראשון שלי. אולי, גם כשהיא לא פה, היא תוכל לעזור לי. לא הכרתי אותה כל כך טוב. היא מתה כשהייתי בת 10 בערך. אבל הסיפורים עליה חיים וקיימים, והמשפחה מדברת עליה כל הזמן. אצלנו, כך אמר לי אבא שלי, לא בוכים בהלוויות ובאזכרות. אצלנו צוחקים ומספרים סיפורים שמחים על איך היה האדם בחייו. ככה, הזכרונות יותר חיים ולא מתים.
| |
 דברים שקורים בקרוב
האמת היא שאין סיכוי שאני אשכח, אבל רק במקרה ויצא לי לפשל, להלן 2 תאריכים חשובים מאד, המתקרבים ובאים עלינו לטובה (כן, גם על מי שקורא!):
- ב-22 למאי יוצא לאקרנים הסרט ה-much anticipated שנקרא The Matrix - Reloaded.
- ב-21 ליוני יוצא הספר "Harry Potter and the Order of the Phoenix". הזמנתי אותו מראש ב-Barnes and Noble. אני מרגישה קצת כמו ילדה קטנה בגלל זה, אבל אין כמו ספר פנטזיה טוב, פשוט אין. מעניין כמה זמן יקח לספר להשלח לכאן. המשלוח עלה לי כמעט כמו הספר...
בינתיים.
| |
 מוסד הנישואין? מוסד?
אין לי אמונה בנישואין. בטח לא כשקוראים לזה "מוסד הנישואין". איך אפשר לקרוא למשהו "מוסד" ואח"כ עוד להאמין בו. מוסד זו מילה שמשדרת בירוקרטיה, להיות תקוע באותו מקום, מוסד סגור, מסודר, בלי דרך החוצה, עם חוקים בלתי ניתנים להפרה. איפה כאן המושגים "נאמנות", "אהבה" או אפילו סתם "רצון"?
ההורים שלי גרושים (ולא רק בגלל זה אני לא מאמינה בנישואין). אני רואה סביבי מערכות יחסים שהפכו לנישואין ומתו במקום. אם רוצים, אם באמת רוצים, אי אפשר לחיות ביחד בלי כל הרשמיות הזאת? יש משהו יפה בהתחייבות בכתב (כתובה), אבל אם מילתו של אדם לא טובה מספיק, אז מה כן? באמת חייבים את כל התהליך?
אני לא מאמינה בנישואין, אני כן מאמינה ב"ביחד". מגיל ילדות טוחנים לנו, הנשים, בראש שאנחנו "צריכות" להתחתן. הכל מתנקז לנקודה הזו, כאילו אין חיים בלי זה. אני נורא רוצה לפגוש את גבר חיי, לאהוב ולהיות נאהבת, וגם להביא ילדים לעולם, אבל למה זה חייב להיות מגובה בתעודה מהרבנות? אין לי אמונה בתופעה הזאת, ואני אפילו לפעמים נחרדת מכמות הכסף שאנשים מסוגלים להוציא על האירוע... "תגידו, את מי לקחתם בתור די-ג'יי?... כמה עלתה מנה? איך היו הצ'קים?"... משונה. פשוט משונה.
| |
 כמה רעש הם עושים!!!
יש את הימים האלה, שפשוט רוצים שקט. לא דממה של מוות, אבל קצת שקט. הראש שלי רץ בטורים גבוהים. המון מחשבות, הרבה החלטות לבצע. ובאתי לעבודה, ויש המון דברים לעשות, שרק אני יכולה לעשות כאן... אני אוהבת לחץ בעבודה, זה מעורר ומזרים אנרגיות של חיוניות, אבל יש רגעים שאני צריכה קצת שקט כדי להתרכז... וכאן, כאן אוהבים המון רעש - מוזיקה, רדיו, שירי אוהדי כדורגל (בחיי), ולדבר. על כלום, על הכל. העיקר לדבר ולפטפט ולא לסתום אפילו לרגע. וטלפונים כל 5 דקות ("יש שגיאת כתיב במה שהוצאתם")...
אני פטפטנית מטבעי, אבל לפעמים, קצת שקט... מה ביקשתי? תסתמו לרגע!!!!!!!
SHUT THE FUCK UP, DAMN IT!!!
May the lord have mercy on your souls.
| |
הנעליים הכי יקרות בעולם - הסיפור של היום
טוב זה מטורף. למי יש מיליון פאונד? אם יש לכם, אז תתנו לי. ואם לא בא לכם, תוכלו לקנות את הנעליים הכי יקרות בעולם ב-Harrods בלונדון... מדהים. יש בהן 642 אבני אודם. אז מי קונה?
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
