סמים דופקים לך את המוח. אבל אלכוהול, מתברר, עושה לו טוב. במחקר שעשו מדענים משוודיה, הם גילו שעכברים שקיבלו כמויות מתונות של אלכוהול, גידלו תאים חדשים במוח. המדענים חושבים שאולי אפקט ההרגעה של האלכוהול עוזר להתפתחות התאים החדשים.

מצד שני, העכברים גילו לאחר מכן העדפה ברורה לבירה על פני מים.

ונשאלות השאלות הבאות:

האם צריכה מרובה של אלכוהול תגרום, במקום לגדילת תאים במוח, לגידול במוח?

האם זה סוף סוף מסביר את העובדה מדוע משפטי הפיק-אפ של יושבי הברים הם כה שנונים?

האם לא הגיע הזמן לבצע ניסוי שדה בבני אדם ולחלק אלכוהול חינם?

והחשוב מכל - האם ייתכן שנמצאה סוף סוף התרופה למחלת ג'ודי ניר מוזס שלום?

חתול מקריב את גופו למען המדע

ימים יפים הגיעו, שאני קמה ב-8:00 ומרגישה רגשות אשם. טוב, ממילא לא יצאתי מהבית לפני 9:30 וממילא מחר יש לי השכמה ב-5:00 (כן. בבוקר) לכבוד ראלי נוסף אי-שם בדרום.

היה כיף בשוק היום. מזג האוויר החם והשמש עשו לי רק טוב, ומצאתי את העגבניות הנפלאות שאני כל כך אוהבת. 4 שקל קילו. לא נורא. המלפפונים, לעומת זאת, היו שערורייתיים באיכותם. מזל שהם היו בזול.

עברתי כמה פעמים ליד דוכן הדגים והיססתי. אחד הדברים הבודדים שעדיין לא הכנסתי למטבח זה דג - זה גם נראה לי תמיד בעייתי לבישול, וכל הזמן טענתי שממש לא בא לי שהמטבח יסריח מדגים וקשקשים. גם ככה יש לי סירחון בבית - והוא עדיין חי ונושם לצער כולנו.

בכל מקרה, החלטתי לעשות ניסיון וללכת על דג בתנור. כמובן שרק דגי ים באים בחשבון, ודניס מוחרם ממילא (בגלל הכלובים באילת), כך שבחרתי בדג מוסר ארוך ועסיסי. נקי ועטוף בעיתון (זו לא קלישאה! באמת עוטפים דגים בעיתון. וגם נענע) נשאתי את המוסר לביתי הקט, הכנתי לו מרינדה פשוטה עם שום ורוזמרין וכל מיני, נתתי לו לשחות קצת בתבלינים והתפניתי לניקוי המקרר והמטבח.

<פאוזה לתיאור מעוצבן נוסף הקשור לסירחון>

לפני כשבועיים-שלושה פתחתי את המקרר ונגעלתי לגלות ריח מצחין, של חלב חמוץ. מאחר שאני מאד מקפידה על סגירת כל המיכלים והבקבוקים שברשותי, לא הייתי צריכה כישורי-שרלוק כדי לגלות שמקור הצחנה הוא לא אחר מאשר כתם שוקו ענק (ויבש) שהזדחל והתפתל במדף השייך לסירחון במקרר. כפיתרון מיידי, שמתי כוס עם מים במקרר - פטנט ידוע להוצאת סירחונות (אולי אני צריכה לשים גיגית גדולה עם מים בסלון. אולי ככה הסירחון הגדול מכולם ייעלם אף הוא).

הריח מהמקרר אכן נעלם, אולם כתם השוקו הדוחה והדביק - נשאר. וככה עברו להם השבועות, המנקה כנראה בשביתה כי הוא לא מגיע כבר חודש, והכתם נשאר (יחד עם שאר טינופות ברחבי הבית, בעיקר בסלון מלא האבק).

היום, לאחר שקירצפתי בעמל רב את המקרר (כולל הוצאת מדפים ורחיצתם. השקעתי!) והברקתי את המטבח, החלטתי שנמאס לי לשתוק לאידיוט, ואמרתי לו את המשפט הבא: "אני מקווה שמתישהו אתה מתכוון לנקות את הכתם של השוקו שכבר נמצא שם שבועיים והתייבש". וכמו כלב טוב, הוא הלך וניקה את זה. ממש לא ייאמן. השלב הבא יהיה להגיד לו לנקות את האמבטיה מדי פעם. כלומר, אם הוא יוכל למצוא זמן לכך בין תוכנית טלוויזיה לעוד שעת שינה באמצע היום.

<סוף פאוזה>

20 דקות בתנור והמוסר החליק לו לצלחת שבקושי היתה מספיק גדולה בשבילו. היה משובח. טעים, עסיסי, מעודן וכמעט בלי עצמות. ארוחת צהריים מהטובות שאכלתי.

אז עברתי עוד מכשול. השלב הבא זה סושי.

ובאמת, זה מה שהם היו. עוד שני ספרים. קניתי אותם כדי להעביר זמן ולקרוא משהו קליל, וקיבלתי סחורה בהתאם.

האחד היה Deception Point של השיקוץ דן בראון (צופן דה וינצ'י ועוד מיליון ספרים שכולם מספרים את אותו סיפור - תעלומה מדהימה, פתרון מיסטי אבל בעצם מאד מציאותי ומבוסס עובדות. וואו). קניתי אותו בסטימצקי, גם כן סוג של שיקוץ. הספר היה קליל מאד. כל כך קליל, צפוי וברור מאליו בכל משפט ומשפט, שהוא הרגיש יותר כמו עננת אבק ולא כמו ספר שאפשר לנעוץ בו שיניים, אפילו לא בשביל הכיף. וכל ענייני החייזרים ו-NASA שבו, וגם הפוליטיקה האמריקאית א-לה (עאלק) The West Wing לא מרימה את הספר הזה מההתרסקות אל סופו הצפוי.

הספר השני היה אותה גברת, פחות או יותר, רק בשינוי אדרת ובדואט - The Rule of Four של צמד הכותבים הצעירים קאלדוול ותומאסון. רק אחרי שסיימתי אותו, ראיתי און-ליין שמשווים אותו לצופן דה וינצ'י. אבל האמת היא, שהספר הזה עוסק בנושא שהוא אפילו יותר תלוש מהנושא של דה וינצ'י, טקסט עתיק ומוזר בשם Hypnerotomachia Poliophili, ש(כמובן) יש בו מסר מסתורי שכבר 500 שנה אנשים מנסים לפענח. הטקסט עצמו אכן קיים במציאות, והיה פה פוטנציאל לסיפור משובח, אבל הכותבים נפלו לקלישאות בלתי נסבלות, להיתקעות משעממת ולא מקדמת במערכות היחסים השטחיות בין הדמויות (4 סטודנטים בפרינסטון) ולסוף צפוי להחריד.

כל פעם שאני קונה בסטימצקי, אני מתחרטת על זה. כשאני בחנות, אין לי אפשרות לקרוא ביקורות של אנשים על הספר, להשוות מחירים, לחפש ספרים דומים ולחזור אחר כך לספר המקורי, כשאני יודעת בדיוק איפה למצוא אותו בפעם הבאה שאולי אשקול לקנות אותו. מי אמר שהאינטרנט זה לא דבר שימושי?

מצד שני, כשקניתי את הספרים, רציתי סיפוק מיידי - לחזור הביתה, להתקפל לתוך הפוך ולקרוא, ולא לחכות למשלוח בדואר.

נו, לכל דבר יש מחיר. עכשיו נחזור לשר הטבעות.

מתוך ראיון עם מיודעתנו ריקי גל ב-NRG: "השתמשתי בסמים, אבל רק פעם אחת, ומשום מה באותה פעם תפסו אותי", היא אומרת בציניות. "בן אדם שואל את עצמו איך יכול להיות שקרה לי כזה דבר? איך יכול להיות שבאמצע חיי יהיה מישהו שיחשוב בכלל שאני מתעסקת עם זה? כל החיים היה את זה מסביבי בשפע ולא נגעתי".

ולהלן תגובתי המלומדת:

פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח