אתמול למדתי מילה חדשה.

זכינו אמש לביקור מפתיע מחבר של אבא שלי, איש מקסים וטוב לב שגר באיזור הערבה. אדם פשוט, נעים הליכות, בעל שמחת חיים, חקלאי ומדריך טיולי ג'יפים לעת מצוא. הוא מכיר את איזור הדרום והצפון כאת כף ידו, וגם עוזר למשטרה ולמד"א במקרים של תאונות בכביש הערבה.

אתמול הוא סיפר לנו כמה חוויות מהתקופה האחרונה, במיוחד מסיוריו במסלולי השטח באיזור הדרום. וכך שמעתי לראשונה את המושג דומבה (Doomba).

ובכן, דומבה: כינוי לקול אותו משמיע רכב בעת ההתהפכות וההתגלגלות על הכביש. ניתן להשתמש כמה פעמים באותו משפט. למשל: "הוא איבד שליטה על הג'יפ, הרכב עשה דומבה-דומבה-דומבה ונחת על הגג. בנס הוא יצא בשלום". או: "האוטו עשה דומבה אחת, והנהג עף החוצה ונחתכה לו הרגל".

בעצם, מדובר באונומתופיאה מבריקה. ולא רק זה, המילה מכילה בתוכה את משמעות הפעולה דומבה - Doom, מלשון גורל אכזר ו-Ba, מלשון הבעסה שזה מביא לעשות תאונה.

אח, הדרומיים האלה והשפה שלהם. שמעתי שהם גם אוכלים בידיים.

לאחר מספר לא קטן של ספקולציות משעשעות, חשפה ג'יי קיי רולינג את שמו הרשמי של הספר השישי בסדרת הארי פוטר. הספר ייקרא Harry Potter and the Half Blood Prince (ובתרגום צולע - הארי פוטר והנסיך בעל הדם המעורב). מועד יציאתו של הספר עדיין לא ידוע.

מישהו אמר Star Wars?

אחרי כל ההכחשות הנמרצות של רולינג, הייתכן שנגלה שהארי הוא אכן בנו של וולדמורט, בן אצולה או כל מעמד מיוחד אחר?

ואם לא הארי הוא הנסיך, אז מי כן? נוויל?

שמועות בוודאי יבואו בהמשך.

למה יום, בעצם? ימי עבודה.

הרבה ימים. הרבה שעות. הרבה לחץ. הרבה עצבים. הרבה אנשים שמשנים את דעתם כל 5 דקות.

אז עברתי למשרה מלאה (שלא לדבר על ימי ששי, שבהם אני עובדת אצל אבא שלי), ועכשיו אני פה כל יום. ואולי השבוע הזה התחיל לא רע מבחינה רגשית וחברתית, אבל מקצועית אני מוצאת את עצמי בקריזה תמידית במהלך שעות העבודה שלי. וזה הולך ומחמיר, ואין לי מה לעשות נגד זה כרגע.

אני שונאת את חוסר האונים שבלהיות שכירה במעמד לא-גבוה. אני שונאת שאומרים לי מה לעשות, איך לעשות ומתי. אני חייבת לקחת את עצמי מפה, ובכלל ממעמד השכירות, ולהקים עסק משלי, עם האנשים הנכונים, או אולי אפילו לבד.

ובינתיים, בינתיים אני פה בשביל הכסף. ורק בשבילו. היום חברה שלי אמרה לי שאני "קוטרית בדם". אפשר להתסכל על זה ככה. אפשר גם להגיד שהפרטים הקטנים וההקפדה חשובים לי, אפשר להגיד שאני מתקשה להתמודד עם סמכות מטומטמת, אפשר להגיד שפשוט נמאס לי להיות תחת אנשים אחרים, אפשר להגיד שנמאס לי לעבוד בשביל גרושים. אפשר להגיד הרבה דברים. זה רק עניין של השקפה, שבאה מפיה של בחורה שגרה בווילה ויש לה 2 מכוניות, ושבעלה התפטר מעבודתו משום שנמאס לו לחכות שיעבירו אותם לחו"ל, וזה ששניהם מובטלים לא מזיז להם בגרוש, גם לא כלכלית.

רק זווית ראייה, זה הכל.

כבר שלושה ימים שאני מסתובבת סהרורית למחצה. כל לילה אני מבטיחה לעצמי ללכת לישון בשעה נורמלית, אבל הלילות האחרונים היו מלאי אירועים. וזו גם סוג של נחמה. לפחות הסיבה לעייפות היא לא נדודי שינה או שהייה מיותרת מול הטלוויזיה.

ביום שבת וראשון בערב ביליתי עם איש המעליות (נשמע כמו כותרת לסרט פורנו), ואמש נהניתי מהופעה מצויינת במקום נחמד בתל אביב, כולל אלכוהול בכמות נעימה ואווירה חביבה. והיום? מי יודע מה ילד יום, או לילה. הכל עוד יכול לקרות. כנראה שאת השינה אשאיר לסוף השבוע, וגם זה לא בטוח.

העייפות והלאות עלולה להתגבר, שכן אחותי הקטנה והמפלצתית מגיעה לכאן לבילוי של חודשיים מטורפים של חופש גדול. החופש הזה הוא המצאה שטנית של שונאי האנושות השפויה. 60 יום של עינויים סיניים. מזל שרשמנו אותה ל-2 קייטנות וקורס שחייה. אני מקווה שזה לפחות יעייף אותה במידה כזו, שהיא לא תציק לי בשעות אחר הצהריים. Fat chance, though. אני תמיד תוהה מאיפה הילדים מביאים את האנרגיות האלו.

זה שגבר מתקשר 4 פעמים בערב אחד לסלולרי שלך, זה אומר שהוא מעוניין בך או סתם אובססיבי?  במקרה של איש המעליות, ובעקבות סימנים נוספים (בלי קשר לנשיקה האגרסיבית), אני מתחילה לתהות. אבל תהיות לחוד ומעשים לחוד. אני נותנת לזה לקרות, הפעם, ולא מחליטה כרגע החלטות גורליות. בסך הכל, החוויה של להיות נחשקת היא נעימה, ואני מרגישה שאני צריכה ליהנות ממנה, לפחות כרגע. אחר כך? אחר כך נלך לישון. אולי.

אחר כך שהמורה שלי לתופים לא יתפלא שאני לא מתאמנת. יותר מדי דברים קורים פה.

הייתכן כי עידו קינן, AKA עידו לא-אמין, הצליח סוף סוף לעצבן את ה-Powers that be?

האם החשיפות הבלעדיות שלו על הוטמייל, גוגל ונטוויז'ן גרמו לתאגידים לחסל אותו סופית? האם הריאיון עם נעמי שמר היה אות לבאות? או שמא הוא היה כה נרגש מהעניין, עד כי הוא לא עמד בזה יותר, נסע לאיסלנד והתאבד?

האם הפוסט האחרון בבלוג שלו הוא מעין רמיזה אפלה, סימן גורלי, אות מיסטי שיינצר לנצח כמלים האחרונות של האיש, האגדה והסביח?

כבר חשבתי על כותרות הולמות לפוסט אבל עמוס לינקים. כבר חשבתי שנעמי שמר לקחה עמה את סודותיו של לא-אמין לקבר. כבר תהיתי למי הוא הוריש את הבלוג שלו. כבר תהיתי מה יעלה בגורל מדור המחשבים במעריב (NRG. ווטאבר) ובסוף... אנטי קליימקס. הרמתי לקרחון-בפוטנציה טלפון, והוא לא ענה, אלא שלח לי SMS שהוא בכנס. לא בקרח. בכנס. שלחתי לו תשובה: You know you are dead?

הוא לא ענה. ככל הנראה, הוא חשב שזה סוג של איום (וכנראה יש לו סיבות טובות לחשוב כך... muahahaha).

טוב, אז הוא לא מת.

ויכול להיות שהוא נורא מבועס מזה, כי אין ספק שכמות הכניסות לבלוג שלו היתה עולה פלאים...

בפעם הבאה, עידו. בפעם הבאה.

וכמובן - לך תוכיח שאין לך אחות.

*** נכון, זה לא מצחיק שמישהו מת. ותודה לכל יפי הנפש.

הנה זה סוף סוף קורה, אחרי תקופה ארוכה מאד של בדידות, אחרי קיטורים רבים על אי מציאת האיש הנכון, דומה שהוא דורך על סף ביתי. או בנייני, יותר נכון. גם לא צריך לנסוע רחוק, אני רק צריכה לרדת כמה קומות במעלית. צעיר, חמוד, אתלטי, קצת ביישן, קצת מוזר - אבל יש את המשהו הבסיסי שמוצא חן. כנראה בשני הצדדים, כי היום כבר היתה הפגישה השנייה. אומנם את הראשונה אני הייתי צרכיה ליזום, אבל נראה שעכשיו כבר יותר קל לו לעשות צעדים בכיווני, ואני לא צריכה לעשות את כל העבודה. הוא אפילו קנה יין לכבודי.

כיף לדבר איתו, אם כי לא תמיד אני מצליחה להבין אם הוא צוחק או רציני. כמובן, אני מדברת יותר (ככה זה כמעט תמיד), אבל נראה שהוא מקבל את זה בהבנה. הוא אומנם מסתורי ומתחמק לגבי העבודה/עיסוק שלו, למרות שלי אין בעיה לדבר על העבודה שלי, אבל ניחא. אנחנו עוד לא ממש מכירים.

והנה היום, עמדנו ליד המעלית, אחרי שעה ומשהו של פטפטת לא מחייבת, דיברנו על אולי ללכת לסרט, ואמרנו לילה טוב. אתמול זה הסתכם בנשיקה על הלחי. היום זה היה קצת יותר. אבל בעוד אני חיכיתי למשהו מאד עדין ומהוסס, משהו שתואם, לכאורה, את אישיותו הביישנית, קיבלתי הסתערות לא מעודנת ואגריסיבית-קמעא. עקרונית, אין לי בעיה עם התפרעויות חושניות, אבל זה מתאים יותר עם גבר שאני מכירה קצת יותר זמן. נתתי לזה להתרחש כמה רגעים, רציתי לראות אם הוא יעדן את ההתנפלות, ניסיתי להוביל את זה לכיוונים עדינים יותר, אולם ללא הועיל. זה לא היה ברמה של נגיעות פוגעניות, כי הוא לא שלח ידיים למקומות בלתי הגיוניים, ולא הרגשתי מאויימת ולו לרגע. מצד שני, הרגשתי שהוא במעין חוסר שליטה. כמעט. קשה לי להגדיר את זה במלים ברורות כרגע.

פשוט, היה חסר שם רוך, היתה חסרה עדינות. היה חסר משהו ראשוני ותמים של נשיקה ראשונה בין שני אנשים שלא מכירים כמעט זה את זו. אז עצרתי את זה, ואמרתי לו "טייק איט איזי", חייכתי ואיחלתי לו לילה טוב.זה היה פשוט יותר מדי, גם לבחורה משוחררת, ליברלית, כמעט נטולת עכבות, שאוהבת את זה פרוע בדרך כלל, ועם 2 כוסות יין במחזור הדם. חכה רגע, איש. תן לי להכיר אותך, גם בתחום הזה. תן לגשש ברכות, בנעימות, בנגיעות קלות. למה להתנפל?

קצת מבעס שדווקא כך היתה הנשיקה הראשונה. אני לא יודעת מה יהיה בהמשך, ואני קצת מאוכזבת. מה עושים? לא יודעת. כרגע רק חיפשתי איפה לפרוק את הבלבול הקל שלי. בכל מקרה אני צריכה לישון. מחר עוד יום עבודה, ושעות השינה שלי הולכות ומתקצרות.

אומרים שבמגע פיזי אי אפשר לשקר. אולי הנשיקה השנייה תהיה נעימה יותר. אולי.

אוף.

הם היו בקוטב, אחר כך עפו, אחר כך היו כלבי ים... ועכשיו מעורבים בזה פלמינגו, ג'ירפות, פילים ונחשים. פחד אלוהים... :)

רעל שפג תוקפו - האם הוא בטוח לשתייה, כי אינו בתוקף ולכן אינו פעיל יותר, או שמא הוא רעיל כפליים מהרגיל?

ווימבלדון מקרטע, כי יורד גשם. והאמת, כל הטורניר מחוויר לעומת הידיעה שקראתי אך הבוקר.

ג'ימי קונורס, לאחר 12 שנים בהן לא דרך על מדשאות ווימבלדון, ביקר בטורניר והודיע הודעה דרמטית. קונורס מארגן משחק זוגות מיוחד - בצד אחד יהיו קונורס בעצמו והאיש עם הפה הכי מלוכלך בטניס - ג'ון מקנרו. בצד השני יהיו פיט סמפרס ואיש המיסתורין - עוד שחקן דגול מהשנים האחרונות (אגאסי?!).

המשחק המדובר ייערך, ככל הנראה, ברבעון הראשון של 2005, במלון כלשהו בלאס-וגאס. הפרס למנצחים, שימו לב - מיליון דולר. עגול.

מקנרו וקונורס מעולם לא שיחקו באותו צד, והיו ידועים במשחקים המוטרפים, העצבניים והבלתי מנומסים שלהם. כששני אלה נפגשו, זה היה מתכון בטוח לבלאגן על המגרש. אישית, תמיד אהבתי את קונורס הרבה יותר. בכל מקרה, אם מישהו מצליח להשיג כרטיסים, אני מעוניינת לקנות.