אין ספק שקיבלתי את אחת ההחלטות החכמות והנבונות בחיי כשעברתי לגור בדרום תל אביב. כל כך חסכוני ונורמלי לגור כאן. השכונה פרחונית ונעימה, שקטה ומלאת חניה, אני נוסעת מרחק קצר יחסית לעבודה וחוסכת המון על דלק והכי חשוב - אין בה את הדברים והמקומות שגרמו לי לבזבז כסף מיותר בשנתיים האחרונות.

אין ארקפה או בכלל בית קפה שלוקח 10 שקלים ויותר לכוס קפה עם קצת חלב בפנים. אני מאוד אוהבת קפה הפוך בבוקר, אבל עכשיו אין לי איפה לקנות בדרך לעבודה. אז אני שותה קפה בעבודה, מקופסה של Jacobs ויש לזה את אותו אפקט - זה מעיר אותי.

אין מעדניות וחנויות של אוכל יוקרתי שגורמות לי לגהץ 200 שקל על פסטרמות משובחות בלי למצמץ.

אפילו בשביל הסופר אני צריכה להתאמץ - זה לא ליד הבית ולכן אני לא מוצאת את עצמי משוטטת שם גם כשאני לא צריכה שום דבר, ומן הון להון מוציאה 100 שקל על אוכל שיתחבא במקפיא.

אין גם קניונים קרובים לבית, וכך בכלל נמנעת ממני המחשבה המטופשת הבאה: "אם כבר אני נתקעת בפקקים בדרך הביתה, לפחות אעבור בקניון ואעשה משהו מועיל, כמו לבזבז כסף". אם אני רוצה ללכת לבזבז כסף, אני צריכה ממש להתאמץ בשביל זה.

השוק קרוב אליי הרבה יותר, מה שהוריד את המסך על פרויקטים מיוחדים של נסיעה לשוק ב-6 בבוקר לפני העבודה. עכשיו אני פשוט עוברת שם כשבא לי - וב-100 שקל אני קונה ירקות ופירות לשבועיים.

אין פיתויים, אין קריצות לבזבוזי כסף מיותרים, אין סיבה לשפוך כסף על שטויות ואפילו החברים שלי בחנות מסוימת קרובים אליי הרבה יותר מהרגיל. מי אמר שבדרום פחות טוב?

עצוב, מה שקורה בארה"ב. האנשים סובלים מחוסר פופולריות, הטלפון שלהם לא מצלצל מספיק ואף אחד לא מתייחס אליהם באופן כללי. בתרבות בה הפופולריות היא הכל, חייבים למצוא פתרון למצב הזה.

אז הנה, מישהו מצא - פתרון פאתטי ככל האפשר, כיאה וכיאות לאמריקאים מפגרים. ה-Popularity Dialer יחייג אליכם בזמנים שתקבעו לו, וכך תוכלו להעמיד פנים (!!!) שאתם מדברים עם מישהו בטלפון, ושבכלל הסלולרי שלכם לא נח לרגע. וכך, כולם יחשבו שאתם סופר-מגניבים ומבוקשים, ושהטלפון שלכם לא מפסיק לצלצל.

אפשר לבחור בשיחה שבה אתם מעוניינים - קול אישה, קול גבר ואפילו הבוס.

כנראה שאין כמו קצת תשומת לב סלולרית לשיפור המצברוח.

החור הכי גדול בעולם (ולא, לא מדובר בכוס של האמא של נסראללה), מסתבר, נמצא ברוסיה, במזרח סיביר, ליד העיירה מירנה.

הוא בעומק 525 מטר ובקוטר 1.25 קילומטר. חל איסור על כלי טיס לעבור מעליו, מאחר שיש בו שאיבה שגרמה כבר למספר התרסקויות.

ואני אומרת, זה הזמן לעשות חור כזה בביירות, שבתחתית שלו יהיה, מפורר לפירורים קטנים, כל חיזבאלון שאי פעם דרך על פני האדמה.

במסגרת שאר השטויות המסתובבות ברשת, יש עכשיו גם סדרת תמונות משעשעת המציגה פסלים מוזרים מרחבי העולם.

בין שאר התמונות המוזרות, מצאתי את שתי אלה מטרידות במיוחד:

וככה, איך שנפלו אתמול הקטיושות בחיפה, קצת יותר מדי קרוב לבית המשפחה שלי, הבן שלהם החליט שזהו זה - נוסעים לתל אביב. בהתארגנות מהירה הם הגיעו - הדוד, הדודה, הבת דודה וגם הכלב הנבחני שלהם, והשתלטו על הדירה של אבא שלי, שבשמחה פינה אותה לטובת שינה אצל החברה שלו.

מובן שזה לא כיף שמשפחה צריכה להתפנות מהבית שלה בשל ירי טילים, אבל נחמד לי שהם בסביבה. יוצא לי מעט מאוד לראות אותם, וזו הזדמנות נחמדה, בסך הכל, ליהנות מחברתם ולתת להם להירגע. "ישנו כמו מתים הלילה", אמרה לי הדודה הבוקר. לפחות כאן הם יכולים לישון בשקט. עד שהטילים יגיעו בואכה תל אביב, אני מניחה. ואז נעבור לבאר שבע? לא תהיה ברירה. שמעתי שבאילת אין מקום ליתוש חולה סכרת.

ומכל הדברים שבעולם, לי דווקא בא ללכת לקניון ולבזבז כסף. בת דודה שלי משפיעה עלי לרעה.

אין זה סוד ש-Dune היא סדרת הספרים האהובה עליי. והיום אף קראתי מאמר חביב, המציג את קווי הדמיון הבולטים מאוד בין "מלחמת הכוכבים" ל-Dune. חולית, כמובן, היתה הרבה לפני לוקס והג'דיי שלו, ומעניין לקרוא את ההשוואה בין העלילה, הגיבורים ופריטים חשובים ב-2 הסיפורים הגרנדיוזיים האלה.

ה-Voice מול ה-Jedi mind control, פלנטות המדבר הנטושות למחצה, מלקטי הלחות ואפילו השמות של הגיבורים. הכל מתחיל ונגמר במדבר של פרנק הרברט.

חלק לא קטן מהמשפחה שלי גר בחיפה. דודים, דודות, בני דודים ודור שלישי (בלי תוספת קרינה אבל עם תוספת מזהמים). ולמרות שכבר יותר משבוע עפים שם טילים, רובם גם נשארו שם. ביניהם, הדודה הכי עליזה ומקסימה שלי (האמת כולן עליזות ומקסימות. אבל היא גם עושה ממולאים בטעם גן עדן ופאי פקאן שלמות ממנו) ובעלה - אנשים מבוגרים בני 70 שלא מוכנים לבוא לתל אביב, למרות שהוזמנו נמרצות.

אז היום ניסע אבא שלי ואנוכי לחיפה, ללא נספחים או מתלווים משאר המשפחה, שקצת מפחדים. "אני לא חושב שאתם צריכים לנסוע", אמר לי סופרמן המקסים בשיא הרצינות. "בחייך", עניתי לו, "זרקו עליי פצמ"רים בלבנון ואבנים בטול-כרם. קטיושות לא ממש מפחידות אותי". מה שנכון. אנחנו לא נוסעים להתגרות בגורל, לשחק במשחקי אקסטרים או לעשות דאווינים. אנחנו נשב במרחב המוגן כמו ילדים טובים ולא נרביץ רייסים ברחובות. אבל יש לנו שם משפחה, בעיר חצי נטושה. זה שקצת קשה אומר שננטוש אותם?

והאמת, אנחנו לא ממש מפחדים. זה עניין גנטי.

בלי קשר לכלום - גיליתי שהתנור בדירה החדשה מקצר את החשמל. נאלצתי לטגן את טבעות העוף של ארוחת הצהריים ועכשיו יש לי סוג של צרבת. שערורייה.

שבוע קשה של אריזות והובלות, כמה ימים נטולי אינטרנט באופן חלקי, המון הוצאות כספיות ושבירת חוזה בדירה הקודמת - והכל היה שווה את זה, בלי שמץ של ספק.

דירה משלי, לבד, שקטה, נעימה ונקייה. בלי שותף מצחין, המתעטש, נוחר, מפליץ ומסריח מול הטלוויזיה ברוב שעות היממה. אני יכולה לעשות כמה רעש שמתחשק לי, וליהנות מדממה מוחלטת כשמצב רוחי מעוניין בכך. אני לא חייבת לסגור את הדלת של החדר בלילה - ומי אמר שאי אפשר ללכת עירומים?!

עושה אור כשבא לי, חושך כשבא לי, אוכל כשבא לי, הכל כשבא לי, ובטח לא מתעוררת באמצע הלילה כשהמטומטם צורח "יש!" על גול או נוער בצחוק-חמור על "הרצועה" בביפ (כמה נמוך אפשר לרדת?).

אז נכנסתי שוב לבור-כלכלי-זמני. אז מה. אין מחיר לחופש, ותוך 3 ימים הדירה הזו מרגישה לי בית, כמו שכבר הרבה זמן לא הרגשתי. שלי. ואפילו יש כבר אינטרנט וסט התופים מורכב ונוצץ לו בסלון. איך אומרים? אמריקה.