RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
 ישראבלוג. Shit Storm.
סערת חרא. זאת ההרגשה שנהייתה פה בישראבלוג. מה זה כל המלחמות המטומטמות האלה? מה זה מכת התגובות המצחינות שנפלה עליכם? למה כל אחד חושב שהוא כותב העל הטוב ביותר בגלקסיה, וקצת ביקורת עליו ישר מעבירה את הדיון לפסים של קללות ומריחת צואה? מה, אנחנו בגן ילדים? צאו לעצמכם מהתחת, די כבר!
זה מתחיל בזה שאנשים קוראים לסגירת בלוגים של אחרים, ממשיך בזה שיש הטוענים שלבלוגים של ילדות בנות 13 אין זכות קיום ואחר כך קמים בלוגים שלועגים בכלל, לכל הקוראים, לכל הקונספט של כתיבת בלוג, וכשהם מסיימים את הניסוי, הם עומדים על הגג, משתינים על כולם בקשת, ויש פה עוד אנשים שמצדיעים להם ושותים את השתן בתאווה.
אנשים מפיצים פה את משנת הרוע שלהם, ויש הרבה מאד כאלה לאחרונה. ויש המסייעים להם. למה צריכות בכלל להיות תגובות מסואבות כאלה בבלוגים של אנשים? "לך תמצא חיים", "אתה אידיוט", "אתה חרא", "תפסיק לכתוב, יותר עדיף", וכל שלל התגובות של אנשים מתוסכלים, חלק מהם סתם מקנאים בכאלה שיש להם בלוגים איכותיים, מצליחים. מה, הקאונטר מעביר אותכם על דעתכם? ביקורת זה דבר טוב, גם אני מרשה לעצמי לבקר, אבל לא באלימות, לא בגועל. תפסיקו להסריח פה את האוויר, זה דוחה ברמות קשות.
פה בישראבלוג יש פלורליזם, ואני בעדו. זכות קיום לכל מי שרוצה לפתוח בלוג, כל עוד הוא לא משדל קטינות. ולכל הדבילים שלא מסוגלים לקבל ביקורת עניינית, שלא משמיצה ולועגת סתם, אלא מעלה טענות לגיטימיות - זו חוכמה מאד קטנה להגיב לביקורת בהתנשאות, לעג ונאצות. נמוך כל אחד יכול לרדת, וזה לא עושה אותכם גיבורים גדולים, רק קטנים ומסריחים. לקלל אני יודעת יותר טוב מכם. והקדשה אישית: ימותו כל הקנאים כולם.
משחקי הכוחות פה, הבלוגים שלועגים לכל מי שכותב ברצינות, התגובות העולבות, המצחינות, שיכולות באמת לבעס אנשים - כל זה לא מתאים, לא נכון, לא ראוי. ברור לי שזה נופל על אזניים ערלות, ברור לי שאלה שעושים את זה ימשיכו לעשות את זה בהנאה. ברור לי שמדובר באנשים קטנים, עלובים, שלא מסוגלים להוציא מתחת לידיים שלהם משהו טוב, ולכן מזריקים את הרעל שלהם בכל מקום. לאף אחד אין פה בעלות על שום דבר, אלא אם הוא הוציא על זה פטנט באופן חוקי. אז מה אם יש 2-3 בלוגי רכילות או 5 בלוגי ביקורת? אז מה אם יש אנשים שפותחים פה 6 בלוגים ומשחקים עם זהויות? אז מה אם יש פה אנשים עצובים, שרע להם וזה המקום שבו הם פורקים את הכאב והכעסים? אז מה אם יש פה אנשים שמעדכנים 10 פוסטים ביום (כמוני)? לכל דבר יש לגיטימציה. קוראים לזה חופש הביטוי. אפשר לא להסכים, אבל אי אפשר לרדת לרמת השוק ואחר כך לטפוח לעצמכם על השכם "הנה, הכנסתי לו לבן זונה". כל ילד בן 13 בשוק הכרמל יודע לקלל ולהשפיל יותר טוב מכם, אז מה תרמתם בזה?
ברור, תרמתם לעצמכם הרגשה טובה. שתהיו בריאים ותחנקו עם זה. אנחנו, אלה שכותבים בשביל הכיף, שבאמת חולקים את הכתיבה וההנאה ממנה עם אחרים, שמים עליכם זיבי ג'חש ורוד, עסיסי, גדול ועקום, ומחדירים לכם אותו עמוק לישבן, כי רק זה כנראה עושה לכם טוב - להתעסק בחרא. רק תזכרו שמי שמתעסק בחרא בסוף אוכל חרא. תשמרו את הזוהמה לעצמכם. אנחנו לא רוצים לראות אותה מול העינים כל היום. אם אין לכם משהו טוב להגיד - סתמו את הפה, סתמו ת'תחת ותחסכו מאיתנו.
בברכת רוחו נייקו,
רק האחת.
| |
 קרוקודיל דנדי מפחיד את תושבי פראג
יירי קאלוס מפראג גר בדירת קרקע. יירי הלך לישון. יירי השאיר את החלונות פתוחים. יירי לא שם לב, אבל הקרוקודיל שלו, ששמו המקורי הוא "דנדי", יצא החוצה מהחלון. דנדי הוא באורך מטר וחצי, ולא ממש חברותי, אבל למרות זאת הוא התחיל לשוטט ברחובות פראג להנאתו. מסתבר, שתושבי פראג לא כ"כ נהנו מהשיטוט הזה, והזעיקו את המשטרה. אחד מקציני המשטרה אמר, שבהתחלה הוא חשב שעובדים עליו, אבל כשהוא ראה את הקרוקודיל, הוא הזעיק תגבורת. השוטר הוסיף שהקרוקודיל נהם עליהם, אבל לבסוף הם הצליחו להשתלט עליו, לקשור לו את המלתעות ולפנות אותו מהרחוב. הבעלים של הקרוקודיל צפוי לכתב אישום ולקנס בגובה כ-200 ליש"ט. שאלות טורדניות והערות מציקות: מי מחזיק קרוקודיל בבית, למען השם? ועוד בעיר באמצע אירופה? ואם כבר מחזיק, למה הוא חופשי בבית? מה זה? סוג של רוטווילר? אתה יודע איזה תביעות אתה עלול לחטוף אם הוא נושך איזה גנב? תנינים לא נושכים, אגב. הם בולעים. חלומו של כל גבר. ומי הולך לישון כשקרוקודיל מסתובב לו חופשי בבית? מה הוא מאכיל אותו? את מי הוא מאכיל אותו? הפשע כנראה לא משתולל בפראג, אם יש למשטרה זמן לטפל באיזה קרוקודיל, ועוד עם תגבורת.
| |
US Open - היום הששי והשד העדתי
השערוריה הגדולה באמת היא הפסקת המשחק של אגאסי וקפלניקוב במערכה השניה, בשל גשם. מה יש? אתם עשויים מסוכר?! אנחנו בגדוד עבדנו גם בגשם!!! אגאסי לקח את המערכה הראשונה 6:3, קפלניקוב מוליך 1:0 בשניה, והמשחק יימשך רק היום.
שערוריה אחרת ארעה ביום החמישי, שלשום, במשחק של רודיק נגד ליוביצ'יץ' הקרואטי החוצפן. כזכור, רודיק חגג את יום הולדתו ה-21 באותו יום. אני לא יודעת מה מקובל בקרואטיה, אבל אותי חינכו להיות נחמדה לאנשים שיש להם יום הולדת. ליוביצ'יץ', שכנראה סוחב עליו תסכולים נוסח אנשי העליה ממרוקו והמעברות, טען כל השנים נגד רודיק שהוא ילד מפונק, ושהוא לא סבל מספיק בשביל הטניס שלו. כן, בסדר, חמודי. תיכף נביא לך סוכריה, כדי שלא תרגיש מקופח. הנה, השד העדתי מרים את ראשו המכוער גם באליפות ארה"ב הפתוחה. ליוביצ'יץ' אמר לאחר המשחק שאף אחד לא אוהב את רודיק, לא במגרש ולא בחדרי ההלבשה, כיוון שהוא שחצן ותיאטרלי. מישהו יכול להגיד SORE LOSER?!?! אין גבול לבושה. יואיט נחלץ להגנתו של רודיק ואמר שהוא לא מודע לאיזושהי שנאה תהומית כלפי רודיק. רודיק עצמו כינה את התבטאותו של ליוביצ'יץ' כ"Sour Grapes", ואמר שהוא לא מבין מה הקרואטי המסריח רוצה ממנו (זו פרשנות שלי, האמת).
ולענייננו:
טיילור דנט ניצח במשחק ארוך, אגרסיבי, מהיר והפכפך את המדורג 15, גונזלס, ועלה לשמינית. ראיתי חלקים מהמשחק הזה, וזה היה אלים ברמות קשות; סטפנק הצ'כי החזיק בדיוק מערכה וחצי נגד יואיט, ופרש. בצדק, יואיט גם ככה שחט אותו; פררו (3) דילג מעל צ'לה (33) לשמינית הגמר; שריצ'יפאן, שהופך לחביב הקהל בגלל טניס אטרקטיבי, עלה לשמינית לאחר ניצחון על ורדסקו; קוריה (5) וביורקמן העפילו אף הם.
אצל הנשים אנחנו מתקרבים לשלבים המכריעים: קפריאטי נזקקה ל-3 מערכות כדי לנצח את לויט הצרפתיה ולהעפיל לשמינית הגמר; דימנטייבה (11) ופירס העפילו לשמינית גם כן; הרוסיות מיסקינה וסאפינה העפילו אף הן; איי סוגיאמה ממשיכה להפציץ: ניצחה את פראט ב-3 מערכות והגיעה לשמינית הגמר; והנין, בקלי קלות, מחצה את אובטה היפנית ועברה לשלב הבא.
פאראדורן שריצ'יפאן חושף. טניס מעולה, התכוונתי. סוטים.
| |
למה את עושה את זה לעצמך?
את הרי יודעת שתתחרטי על זה אחר כך. את יודעת שזה יכאב, וחזק. את יודעת שאת מזמינה צרות, ובכל זאת את ממשיכה בדרכך הנלוזה. את יודעת בדיוק מה יקרה, ובכל זאת חוזרת על אותם צעדים, לא משנה את דרכיך. למה את עושה את זה לעצמך? למה את מזמינה את הסבל לפתחך (תרתי משמע), ולא מוותרת? וזה לא שאת מקבלת עונג תמורת הסבל שאחרי. לא ולא. הסבל הוא מלווה של התהליך, מההתחלה ועד הסוף. אהה. אז את נהנית לסבול. את נהנית כשכואב לך. את עושה את זה לעצמך, ואת לא יכולה להאשים בזה אף אחד אחר! כבר אמרו לך שתפסיקי עם זה, שאלו בתמיהה למה את ממשיכה עם זה, אם את יודעת כמה כואב זה יהיה אחר כך. הסכמת עם הקביעה שאת צריכה למתן את הצריכה הזו שלך, ובכל זאת, כשזה עומד מולך, הפיתוי, את לא יכולה להתגבר על עצמך, ולוקחת ממנו מלוא החופן. ואת לא יכולה להגביל את עצמך למנה נורמלית. או, לא. את חייבת להתפרע. כן. חריף זו התמכרות. התמכרות כואבת. סוטול מטורף של דמעות ושריפה, אבל לעזאזל... זה כל כך טעים וטוב! חריף זה לא טעם בכלל, זו צריבה של התאים בלשון. או כמו שאני נוהגת לומר "הורג את כל החיידקים". זה ריגוש של אדרנלין. זה בוער כבר כשנושמים את זה. זה מעלה דמעות, מנקה את הסינוסים, גורם לצורך לקנח את האף מיד אחרי האוכל. זה מקפיץ את החיך, ואם מדובר בחריף טוב, גם 10 ליטר מים לא יעזרו לכבות את הבעירה. זה שורף כשזה נכנס. זה שורף ובוער בקיבה ובמעיים בכל תהליך העיכול. אבל זה הכי נורא כשזה יוצא. זה יוצא באש ותמרות עשן, בכאבים איומים, שהם המחיר שאני משלמת על החריף. זה כמובן תלוי בסוג החריף, אבל באופן כללי, אין חריף שעובר לי בשקט בגוף בדרך כלל. וזה לא מפסיק לכאוב עד שכל העסק יצא מהגוף. לרוב זה לא בפעם אחת... אני מנסה להמנע. מנסה, בחיי. אבל יש פעמים שאני פשוט לא יכולה לעמוד בפיתוי. ולמחרת אני שואלת את עצמי בזעקות שבר "למה את עושה את זה לעצמך? הרי ידעת שזה יכאב...". ואין לי תשובה. שלום, אני "רק האחת", ואני מכורה לחריף.
| |
לי זה לא אכפת אם שמך הוא מעוות...
שיר ישראלי שאני אוהבת. מאורע נדיר ומשעשע:
זיוה / פוליאנה פרנק
מילים ולחן: עמירם לוי
לי זה לא אכפת
אם שמך הוא מעוות
או אם הוא נשמע
כמו שם של מחלה
את עושה לי די בסדר
וזה מה שקובע
והחזה שלך
הוא משהו משגע
זיוה - את גורמת לי לגלוש
זיוה - אני מרגיש כמו עכברוש
זיוה - המצב כבר לא סביל
זיוה - השם שלך מגעיל
יום שישי
שוב אין לאן לצאת
הולך אלייך לדירה
אבל את לא נמצאת
אחת פחות עשרים
עדיין אין תשובה
יושב על הספסל
חושב על אהבה
זיוה - תעשי יותר מהר
זיוה - אני עוד מעט גומר
זיוה - את שוב עושה לי חום
זיוה - השם שלך איום
זיוה - אני כבר לא אותו אדם
זיוה - הדור שלנו מיושן
זיוה - את כל כך לא רגילה
זיוה - שמך עושה לי בחילה
| |
נפלת מהאופניים?! התביעה בדרך!
קצת נוקשים עם החוק, שם ביוון. אבל אולי זה אני, הליברלית. כתב אישום, הכולל 8 סעיפים של חוק העונשין וסעיף אחד של חוק התעבורה, מוגש כנגד מנוליס (רק שמו הפרטי פורסם), מפני שנפל מאופניו במהלך מרוץ אופניים. הרוכב הצעיר לא נפצע, וגם לא גרם לנזק או פציעה לרוכבים אחרים, אולם לפי התובע הכלל של האי בו הוא גר, הוא נסע בצורה בלתי זהירה, ו"לא התרכז באופן מלא ומוחלט בנהיגה". אה, דרך אגב - מדובר בילד בן 11. המשפט ייערך בבית המשפט לנוער ביוון... שאלות והערות טורדניות: "ילד! בוא הנה!!! הפלת את הסוכריה שלך לרצפה בטעות? אתה חושב להתחמק מזרועו הארוכה של החוק?! התביעה בדרך, חבוב. לא, לא... אל תתחיל לבכות, זה לא יעזור לך!... על פשעים צריך לשלם!!!". מה הצעד הבא? נפלת ברחוב כי הסתכלת על כוסית - אתה הולך לכלא? ואם נתקעתי בעמוד? ואם הוא היה שורט איזה ילד אחר במירוץ? היו שולחים אותו לכסא החשמלי?
לילד בתמונה אין קשר לפושע המנוול המתואר בסיפור. "זהירות, רק לא ליפול"
| |
 מתחת לכחול הגדול
אתמול בערב סרקתי כמה מהתמונות שצילמתי באילת, מתחת למים. בסך הכל השתמשתי במצלמה פשוטה, חד פעמית של קודאק. הצלילות היו רדודות ולכן לא היה צורך בפלאש או במצלמה יותר מתוחכמת. צילמתי את אחותי הקטנה צוללת סנובה לראשונה בחייה. בשלב כלשהו, המדריך לקח את המצלמה וצילם אותנו ביחד, ואותי בנפרד. המאפיונר גם ניסה לצלם אותי ויצא לו מטושטש, כמו הפרצוף שלו. יש תמונה אחת שצילמתי את עצמי, בשביל הקטע. רואים מסכה גדולה ושחורה וכמה פסים זוהרים מהמאזן. די משעשע, האמת.
הסתכלתי על התמונות שבהן רואים אותי מרחפת במים, והתמלאתי כמיהה להיות שם שוב, עכשיו. לאו דווקא באילת, אלא מתחת למים, איפה שלא יהיה. לא משנה עם מי ואיך. רק להיות שם. כי למרות שאני מצליחה לשכוח את זה לפעמים, מתחת למים זה המקום שבו הכי טוב לי. זה לא רק תחושת חוסר המשקל והדגים והאלמוגים. זה משהו אחר. זו הרגשה של שייכות, שאין לי בשום מקום אחר, גם לא בבית שלי או בבית של החבר הכי טוב שלי. הכחול הגדול זה העולם שלי. העולם שמגיל 14 וחצי הייתי מחוברת אליו בכל נימי נשמתי. המקום שהיה ברור מהרגע הראשון שאני מרגישה בו נוח, ויכולה לעשות כל מה שאני רוצה. זו הממלכה שלי. הכשרון שלי. בשבילי זה טבעי כמו ללכת ברחוב. אפילו יותר טבעי.
את סוף התיכון שלי ביליתי בעיקר במועדון צלילה אחד. הכרתי שם כמה אנשים שהשאירו עלי חותם מאד מיוחד. זה היה אחד המקומות היחידים בעולם שבו התייחסו אלי כשווה. בעצם, הייתי שם הנסיכה הצעירה. בת הטיפוחים של מדריכי הצלילה ובעל המועדון. הכשרון הצעיר העולה. הילדה של הים. הצוללת מלידה. הקרפיון. הכרישה. אין לי קשר למועדון הזה יותר, אבל זה לא שינה את ההרגשה שלי מתחת למים. אני יכולה להיות שם שעות, בשלווה המוחלטת, בלי לעשות כלום, ולהנות מכל רגע. אני יכולה לשבת מול חתיכת ריף קטנה ולבהות בפינת ניקוי של דגים במשך שעות. אני יכולה לשחק עם תמנון אחד בעומק 2 מטר צלילה שלמה. ואני יכולה גם להשתולל, כשבן הזוג המתאים מופיע (וזה נדיר). אפשר ללכת מכות, לגנוב חלקי ציוד, לסגור מיכלים ולהנות מכל רגע.
כשליוויתי קורסים, כעזרה למדריכים במועדון, הם (המדריכים) נהנו לפתח את מיומנויות הצלילה שלי אל מעבר לנדרש. יוצאי שייטת, אנשים מקסימים ובעלי חוש מפותח להתעללות והומור ילדותי. את הצלילה ה-100 שלי, למשל, חגגתי ללא מסיכה וללא סנפירים, שנלקחו ממני מיד עם תחילת הצלילה. היה מרגש. הם כל הזמן בחנו ובדקו אותי, ודחפו אותי קדימה קדימה, ללמוד ולהשתפר עוד. הייתי יושבת בשיעורים של קורסים עשרות פעמים, שומעת את אותם דברים, ומעשירה את עצמי כל פעם מחדש. אותם אנשים הם אלה שבזכותם (לפחות חלקית), הים הוא הבית האמיתי שלי, המקום בו אני מרגישה בטוחה ושלווה, ללא עוררין. היום אני מנסה להנחיל חלק מהמורשת הזו הלאה, אולם מעטים הם האנשים שרוצים לקבל. צלילה זה משהו מאד איני ואופנתי, ברמת התחביב. אצלי זו דרך חיים, נאמנות עד לנפטון, ורוב האנשים לא מבינים את זה.
שאלות טיפשיות כמו "מה יש בכלל לראות בים התיכון", ואמירות מטומטמות כמו "אני צולל רק בחו"ל, בארץ כבר אין כלום", מוכיחות לי מיד על איזה סוג של צולל ואדם מדובר. בכל מקום אפשר לראות ולהנות. החוויה של הצלילה לא נמדדת רק במה רואים, אלא בהתחברות וביראת הכבוד לסביבה העדינה אליה אנחנו פולשים. עשיתי עשרות צלילות באותם מקומות, וכל צלילה, גם בהפרש של שעה, היא שונה ומיוחדת. תמיד יש מה לראות ולמצוא, את זה למדתי עוד בהיותי בת 16.
זה העולם שלי. כחול. גדול. מעורר יראה, אך גם מעניק שלווה ואושר. אין מה שמשתווה להרגשה שתוך כדי צלילה ונשימת אוויר דחוס, אולי חוץ מתחושת הלאות המתוקה של אחרי הצלילה. והעולם הזה הוא אכן שלי. ילדה של ים מההתחלה, לא שכחתי את כל מה שהים נתן לי. ובבוא היום, אולי גם אלמד איך להחזיר לו.
מוקדש לנסיך השוקולד שלי. למרות הריחוק, אתה עדיין בליבי.
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
