כן, התחיל לפני יומיים ה-US Open, ולא רק שאני לא רואה בטלוויזיה שאין לי, אני גם לא מספיקה לפתוח את האתר כדי להתעדכן, ורק שמעתי שרודיק, רוזדסקי והנמן כבר עפו, גם קוזנצובה לא שרדה ופאר וסמאשנובה עלו שלב. שמעתי גם שבלייק מככב.

מחר. מחר נתעדכן. אני מקווה.

אגב איחורים, בלבולים ושכחה - שכחתי שאין לי היום שיעור תופים כי המורה בחופש והלכתי לשם בכל זאת. אם זה לא סימן בעייתי למצב מוחי המידרדר, אני כבר לא יודעת מה כן. כנראה שזה קשור גם למקום העבודה הארור שלי, וכנראה שזה גם קשור לחוסר ודאות שאינו קשור לקריירה אלא למישהו מסוים. אני באמת זקוקה לחופש.

עייפתי. אני הולכת למיטה.

אני לא מהמאחרים. גם לא מהמאחרות. אני מגיעה בזמן לפגישות, לעבודה ולמפגשים חברתיים של צפייה בכדורגל בטלוויזיה. אם אני לא בטוחה איך להגיע או מה מצב התנועה, אני לוקחת טווח ביטחון גדול יותר מהרגיל. אני שונאת שמאחרים לפגישות איתי - אפילו חברים. אני נותנת ריספקט לזמן שלהם ואני מצפה לאותו הדבר מצידם.

והיום, בעודי מסתובבת בסופר ומחפשת את המדף של שקיות הזבל (סופר סנטר, אתם מסודרים לא נוח. תודה), הטלפון מצלצל ומן העבודה תוהים מדוע עדיין לא הגעתי. השעה היתה 12:05. אני, המומה לחלוטין, אמרתי בתוקף שהמשמרת שלי מתחילה ב-15:00 ולא זכור לי שהחלפתי עם מישהו.

אז מסתבר שטעיתי. והחלפתי. ושכחתי.

כל תוכניות הקניות-צהריים-דלק לאוטו-קפוצ'ינו וספר שלי התהפכו לחלוטין, רצתי לקופה, רצתי הביתה, רצתי לתדלק ורצתי לעבודה. אכלתי שיפוד בפיתה לארוחת צהריים ולא נהניתי ממנו במיוחד. והכל בגלל פרט שולי אחד - שעת התחלת העבודה שלי.

למה שכחתי? אני חושבת שאני עסוקה יותר מדי בבעיותיהם של אנשים אחרים, שאני עסוקה גם ביותר מדי עבודה ופרויקטים נוספים ושאני בלחץ מכל מיני סיבות - החל מרגשיות וכלה בכאלה הקשורות בקריירה. אני ישנה טוב בלילה ואני לא מרגישה מותשת או אומללה. אבל בשלב מסוים המוח כנראה עשה כיבוי זמני ושכחתי לכתוב את שעת המשמרת החדשה שלי ביומן.

לא אופייני לי ומעצבן אותי מאד שזה קרה לי.

אחרי הסדר המז'ורי שעשיתי אתמול בחדרים שלי בדירה, אולי גם צריך לעשות סדר בדברים אחרים. סדר של העדיפויות וסדר של הפרטים הטכניים. אני חושבת שהזיכרון לטווח קצר שלי הולך ונפגם. מזל שיש בלוג.

לפני זמן לא רב, אמרה לי בלוגרית מהוללת ואחלה בחורה "בו'נה, האחת, את כבר לא בטבלת המאגניבים!!!". אני לא מתחייבת על הניסוח, אבל זה בערך היה הרעיון. אותה בלוגרית (די מלעונה) גם הביעה את חוסר שביעות רצונה מכך שכמות הכניסות לבלוג שלה ירדו מאד, ולא מספיק אנשים נכנסים להציק לה בתגובות חסרות פשר לפוסטים המשעשעים שהיא כותבת.

אפשר לומר שלא עשיתי מאמצים מיוחדים להישאר בטבלת הפעילים ההו-כה מהוללת. אפשר גם לומר שדי התאמצתי לצאת משם. אפשר לומר בוודאות שכמות הכניסות לבלוג שלי ירדה, אם כי לא בצורה קיצונית. אפשר לומר שכמות המנויים לבלוג רק הולכת ועולה (What is it with you people???). ואפשר גם לומר שהקאונטר, שגם ככה לא הטריד אותי יותר מדי אחרי הכניסה ה-200,000, הפך ללא-רלוונטי כמעט כמו אבו מאזן בכבודו ובעצמו.

כן, כבר מזמן עברו אותי במספר הכניסות ואני לא מחזיקה בתואר המכובד "הבלוג עם הכי הרבה כניסות בישרא". כן, אין אצלי פוסטים עם מאות תגובות שלוקח שעה לפתוח אותן (וממילא זה כמעט תמיד היה בלוג של קוראים שקטים). לא, כבר לא מחפשים "זיונים עם ילדות בנות 12" בגוגל כדי להגיע אליי, אבל עדיין מחפשים "תמונות מצחיקות", "ציצי" ו"פמלה אנדרסון / אורית פוקס בעירום". ועדיין מגיעים.

לפי הסטטיסטיקות, רוב הכניסות לבלוג מגיעות מבחוץ, ולא מישרא - במיוחד אחרי שיצאתי מטבלת הבלוגים "לעזרת", הממורמרים ואלה שאין להם הרבה מה לומר לאומה חוץ מנאצות כלפי המין האנושי באשר הוא. אני מאד בעד נאצות, שלא תבינו לא נכון. אבל חלקן פשוט משעממות בצורות קיצוניות. יש בטבלה גם אחלה בלוגים (מי אמר זו ש???), אבל לא הרבה.

זה לא שלא אכפת לי מקוראיי היקרים. אכפת לי ואני תמיד שמחה לתגובות ולתנועה בבלוג. זה פשוט לא מעסיק אותי בצורה כל כך מעמיקה כמו פעם. אני מוצאת את הזמן לבלוג כי בשבילי הוא Scrap Book שבו אני מתעדת כל מיני חתיכות מהחיים שלי ומהאקטואליה הסובבת אותי (וזה כולל הארי פוטר, כן!), וזה לא גוזל ממני כמות מטורפת של זמן. מהקוראים אכפת לי, אבל כל השאר - פשוט לא מזיז לי. כמה ייכנסו, מתי ולמה... אני את שלי כבר הוכחתי, עוד לפני שהתנועה באתר הזה היתה כל כך אינטנסיבית. בכל רגע נתון אני יכולה לעשות זאת שוב, אבל זה לא בוער לי ולא מדגדג לי. הבלוג הזה תמיד היה ה-domain שלי, ולא דרך לתהילת עולם ו/או משרת כתיבה באתר "גדול" זה או אחר. את מה שאני רוצה אני יודעת להשיג גם בלי קשר.

אני חייבת לציין שיותר נעים לא להיות מוצגת בחוץ, בטבלה הזו. לא יודעת למה. אין לי אשליה של פרטיות, ובטח לא של אנונימיות (מה המצב חלאה? עדיין קורא?), אבל יותר נחמד לי לא להיות באור הזרקורים המעיק-משהו.

ממילא אף פעם לא הרגשתי חלק מהאליטה המוצהרת של ישראבלוג. ויש אליטה, אל תשחקו לי אותה בסוציאליזם. והכי גרוע - הם יודעים מי הם, מחזיקים מעצמם ומתנהגים בהתאם. סוד קטן, חברים: זה שאולי מצצתם ליריב בדרך זו או אחרת לא עושה אתכם יותר טובים משאר האנושות - ושום דבר אישי נגד יריב, כמובן. אני בטח גם לא "מלכת האינטרנט" כמו שאיזה דביל קרא לי. זה בערך כמו להגיד שאל גור המציא את האינטרנט. לא יכול להיות שזה נכון.

מה יש בכל זאת? יש אותי. וכמו שאמרתי היום לחבר הכי טוב שלי שאמר שאנשים לא מבינים מה הם מפסידים כשהם תופסים ממני מרחק - מי שזה טוב לו - טוב. מי שלא מבין - שלא יבין במקום אחר. אני לא עושה שמיניות באוויר כדי לרצות אף אחד, גם לא את הקוראים המרוגשים שמחפשים "משגלים" בגוגל. וזה, לפחות, לא אמור להשתנות בזמן הקרוב. או הרחוק.

אז למה לא להוריד את הקאונטר? השתגעתם? איך אדע כשאגיע לחצי מיליון כניסות?!?!?

סופת ההוריקן המפלצתית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב והנושא החם של היום בישראבלוג הוא "גמר כוכב נולד". אלוהים, אני באמת מזדקנת. וגם אין לי טלוויזיה.

ברור וידוע לכל מי שיש לו מינימום הבנה לגבי דרכי העולם, שכוחות הטבע הציבו את בני האדם על פני כדור הארץ כדי לשרת, לספק ולשעשע את הזן העליון - החתולים. האמת היא שאת רוב החתולים מאד קל לשעשע - נסו לקחת מראה ולהריץ כתם אור על הקיר. שעות של הנאה מובטחות - ולא רק לחתול שלכם, במיוחד אם הוא דביל.

אבל, יש אנשים שרוצים להשקיע קצת יותר בפוסיקט שלהם ועבוורם ייצרו את ה-Cat Attack. הצעצוע הזה נועד עקרונית לשעשע את החתול, ולגרום לו לרדוף אחרי מעין כדור פרווה מחובר לחוט. אפשר להסתכל על זה גם כמכשיר שנועד לשעשע את בעלי החתול - כי אין ספק שזה יכניס את החתול שלכם לטירופים שטרם נראו קודם.

בנוסף, מצורף למכשיר שלט - אם נמאס לכם לראות את החתול מתעלל בכדור הפרווה, תוכלו פשוט להריץ אותו כמו משוגע בחדר, מכיוון שכל המתקן הזה בנוי על גלגלים וניתן להסעה והזזה, כולל כל מיני סיבובים חדים.

הנאה מובטחת? אולי. טירופים מובטחים - בטוח.

א. שילר היה זייפן ידוע שנכלא בבית הכלא סינג סינג סביב במאה ה-19. הוא נמצא מת בתאו, ויחד עם גופתו מצאו הסוהרים 7 סיכות, כאשר הראש של כל סיכה היה בקוטר הסטנדרטי של 1.17 מילימטר.

בהגדלה של פי 500 ניתן היה לראות כי על כל סיכה נחקקו המלים לתפילה הנקראת The Lord's Prayer - תפילה המכילה 65 מלים. מתוך 7 הסיכות - 6 היו מכסף, 7 מזהב. שילר בילה את 25 השנים האחרונות של חייו בגילוף המלים על הסיכות, כשהוא משתמש בכלי שהיה כל כך קטן עד שלא היה ניתן לראותו בעין בלתי מזוינת, והוא התעוור בגלל עבודתו.