ליוצרי רהיטים שעושים להם פינות שאפשר לדפוק בהן טוב-טוב את הזרת הקטנה.

ל-HOT, על הסרטים המחורבנים בערוצי הסרטים שלה.

ללחות בתל-אביב.

לממציאי משחקי מחשב ממכרים.

למי שאופה את הקרראנץ ריקוטה של מאפיית "לחמים". פושע נגד האנושות.

לחצ'קון שמופיע במקומות לא רצויים ומעצבנים.

לאנשים ששואלים לעצתך ואחר כך לא טורחים להקשיב למה שאתה אומר בכלל.

לעונש המוות הקודם

הו, לא. זה כמו בימי דיאבלו. NeverWinter, של אטארי. הלכו העיניים, הזמן מתאדה. מפחיד.

חורבה במרכז תל אביב, בלי מיזוג ועם חתולים על אדן החלון, שיכורים ברחוב, אין חניה, בלאגן, עזובה, סירחון. דירה לבד.

דירה מתוקה בצפון תל אביב, עם שותף סטרילי, חדר שינה וחדר עבודה, נקי, מסודר וימבה חניה. אין חתולים.

דירה נוספת בצפון תל אביב, שותפה, פחות חדרים, פחות מקום, קשר משפחתי בלתי רצוי אם כי עקיף, קרוב מדי לבית הנוכחי.

זה מעייף לחפש דירה. מעייף מאד. אבל יכול להיות שכבר החלטתי.

מחר יהיו עוד תשובות.

עזוב אותך. אתה גרוע. התוכנית שלך איומה, נמוכה ולא מצחיקה כמו פיגוע המוני בגן ילדים. אתה לא עובר מסך. אתה נראה כמו פלקט, כמו חיקוי של דודו טסה. יצפאן כבר יותר מצחיק ממך.

לך הביתה, שתה כוס קפה ותישאר עם הכתיבה, מאחורי הקלעים. יש אנשים שלא צריכים להיות בפרונט של הבמה.

כבר עדיף טל ברמן, וזו באמת אמירה קשה.

קוראים לו ג'ונתן פרנדי, הוא דוגמן ושחקן ועוד כל מיני. תבלו.

אני לא מחשיבה את עצמי כפזרנית גדולה. אני אפילו חושבת שיש לי יכולת ריכוז טובה, חלוקת קשב מצויינת ותשומת לב לפרטים. בזיכרון הארוך שלי אני מתגאה מאד, בדרך כלל. אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי בסיטואציות פשוט מגוחכות. כל מיני פריטים הולכים לי לאיבוד, ודברים מוזרים קורים ללא סיבה. נראה כאילו הזיכרון שלי לטווח קצר הולך ומתפורר לו.

אני שוכחת איפה שמתי את מפתחות הרכב.

אני שוכחת איפה חניתי בכלל.

אני לא זוכרת אם נעלתי את הדלת בלילה, ואני קמה לבדוק לפני שאני נרדמת (ואחר כך נאבקת זמן רב כדי לישון).

מחשב כף היד שלי פירמט את עצמו באופן חשוד ולא ברור - כל הדאטה נמחק (היה גיבוי, אם כי לא מעודכן יתר על המידה).

נעלם לי זוג מכנסיים. סתם כך.

אני נוסעת למקום כלשהו ובטעות מבצעת את המסלול שאני עושה כל יום - לעבודה.

נעלם לי כרטיס האשראי ונאלצתי לבטלו. יש סיכוי לא רע בכלל שזרקתי אותו בטעות לפח האשפה.

אני לא תמיד זוכרת את שעת המשמרת שלי ביום שלמחרת, ולפעמים צריכה לבדוק פעמיים או שלוש בדף המשמרות. פעם הייתי זוכרת את כל השבוע.

אני שוכחת שמות של אנשים.

כל מיני דברים קטנים שכאלה, שאפשר לייחס אותם לחוסר תשומת לב, היסח הדעת, מחשבות אחרות שטורדות את מוחי. כביכול, תקלות שוליות של החיים, שאין לייחס להן חשיבות יתר. אחרי הכל, אני עדיין מסוגלת ללכת וללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת, כך שאולי לא כל התאים האפורים שלי נמחקו.

מצד שני, התופעות הללו רק הולכות ומתגברות, ומעצבנות אותי יותר ויותר. האם אני צריכה לעבור לפורמט של רשימות ומשימות? תמיד שנאתי את ההיצמדות ליומן, ונהניתי לסמוך על הזיכרון והסדר בראש.

עכשיו יש שם בלאגן, כנראה. אולי צריך לשאוב אבק ולזרוק כמה דברים.

אז מה רציתי לומר?

שכחתי.

ללכת על הכביש ביום כיפור מסוכן אף יותר מלצעוד עליו ביום רגיל. כמעט דרסה אותי זאטוטה על אופניים. עכשיו יש עוד סיבה להגיד שנשים לא יודעות לנהוג.

צפייה ביורוספורט, TCM ו-BBC PRIME בלבד (כי אין משהו אחר) עושה דברים משונים למוח.

לא השתפרתי בטקן 4 למרות ששיחקתי קצת. פעם הייתי טובה בדברים האלה.

"ציפורים מתות בסתר", הספר, זה הבסיס לכל אופרות הסבון באשר הן. לא נעים להודות, אבל אם תסתכלו סביבכם, יש סיכוי לא רע שהספר הזה מונח על איזה מדף בבית שלכם.

היה חם ומגעיל.

עוגת הקראנץ' ריקוטה של מאפיית "לחמים" - מעדן מלכים.

הליכה על החצים הלבנים בכביש ברגליים יחפות זו חווייה נעימה ביותר.

בית לבד זה הכי כיף שיכול להיות. אפשר להסתובב ערומים. כן ירבו.

האופניים שלי עומדות להתפרק מרוב חלודה. אף פעם לא הייתי חסידה גדולה של הז'אנר, מה שמסביר את מצבן העגום.

מצד שני, ראיתי שהביאו מחדש לארץ את האופניים המגניבות הבאות:

אולי יש לי עתיד בתחום האופניים. זה כל כך סנבנטיז. פשוט נפלא. מעניין כמה הן עולות.

בינתיים, אני מעדיפה ללכת ברגל. או לנהוג ברכב. או לרכב על סוס. הכי טוב לרכב.

ספורטאינו המדהימים באולימיפיאדת הנכים מביאים מדליה אחרי מדליה. 3 מדליות זהב עד כה, ועוד שלל כסף וארד. אבל על מה כולם מדברים? על נבחרת הכדורסל העלובה שלנו, על קצורין שצריך-או-לא-ללכת, על זכויות שידור על ליגת על בכדורסל שכבר מזמן הפכה להיות ליגה של קבוצה אחת וכמובן - על כדורגל.

איפה השידורים הישירים שרוממה כה התפארה בהם כאשר האולימפיאדה ה"אמיתית" התרחשה? איפה הכיסוי העיתונאי הצמוד? אריק זאבי קיבל שער ראשי על מדליית ארד. גל פרידמן קיבל עיתון שלם על זהב. נבחרת שלמה, 10 מדליות, 3 מוזהבות - והכי הרבה נתנו לקרן לייבוביץ' - רבע עמוד אחורי. וגם זה, בקושי. הרי אין שם עיתונאים ישראלים. התמונה בעיתון היתה מהטלוויזיה, אם אינני טועה.

למה את קרן לא רצה השרה הבהמה לימור לבנת לחבק? האם בשל החגים נותרה בבית השרה הצעקנית והגסה, שאמורה להוות דוגמה ומופת לילדים כשרת החינוך? למה על הפודיום של ממיסטבלוב היא לא קופצת בהתלהבות? האם כי זה לא מעניין אף אחד? האם כי אין מספיק חשיפה לשרת חינוך שעומדת ליד ספורטאי בכיסא גלגלים ברגע השיא של הקריירה שלו? האם היא נגעלת מאדם ששוחה רק עם יד אחד? האם הוא לא ראוי לחיבוק? לא יותר מגל פרידמן, אבל לבטח לא פחות?

יש קהל לא קטן של אנשים המתעניינים בספורט הנכים ובהישגים שהוא מביא, אז למה אף אחד לא מראה את זה? כי זה לא סקסי, כי זה לא תמיד נעים לעין, זה אפילו יכול להיות מדכא לראות. הרי מעבר לכל אווירת הניצחון, ההישגיות והספורט, עומד אדם פצוע, פגוע, לא קורן בריאות שופעת כמו ספורטאי "רגיל", אדם שכל אחד מאיתנו אומר בסתר ליבו "לא הייתי רוצה להתחלף איתו, גם לא תמורת מדליית הזהב". נכים זה לא כיף. זה מאלץ אותנו להתמודד עם המציאות. זה יותר מדי ריאליטי טי.ווי. נכים זה לא סקסי.

ולא רק הטלוויזיה חוטאת - גם העיתונות האינטרנטית, הכתובה והרדיו. בשביל מדליה של נכה עם יד אחת לא פורצים לשידור. ולא רק העיתונאים אשמים, גם הפרשנים בגרוש, שיודעים למרוח 1,000 מילה בהזמנה על כדורגל, להגיד 100 פעם אתה מה שכבר נאמר מיליון פעם לפניהם, אבל לא יודעים לצייץ מילה טובה על ספורט נכים. מעניין מה היה קורה לו הנבחרת האולימיפית למשחקים הפאראלימפיים לא היתה מספקת את הסחורה ולא מביאה ולו מדליה אחת. מעניין מה היה קורה לו לייבוביץ' לא היתה עושה את "המובן מאליו" ומביאה זהב, כסף וגם ארד. הרי היו עושים לאנשים האלה לינץ' ציבורי.

אבל, כנראה שיותר מעניין לראות ישראלים מייצגים אותנו שלא בכבוד ומפסידים לנבחרות שעד היום לא ידעו בכלל לשחק כדורסל. כנראה שמרתק יותר לראות הפסקות חשמל באצטדיון רמת גן, כש-11 לוזרים מתגודדים על הדשא והולכים מכות. כנראה שליגת התיכונים בכדורסל מעניינת הרבה יותר, כי זה מה שמשדרים בערוץ 1. כנראה שאת לימור לבנת לא נראה יותר על הפודיום באתונה (ואם יהיה לנו מזל, גם לא על הפודיום בבייג'ינג), וגם לא בשדה התעופה, כשתחזור אלינו נבחרת קטנה ומדהימה של אנשים שמביאים לנו הרבה כבוד, אבל מאיתנו לא מקבלים שום דבר.