אופטימיות זה דבר חיובי. וזה בערך כל מה שנשאר לחברות המוזיקה והתוכנה, המנסות להילחם בפיראטיות ולא מצליחות במיוחד. עכשיו ה-FBI מתגייס לטובת החברות האלה, ומציע להן את הלוגו שלו, שיוטבע על הדיסקים, בתוספת אזהרה: ''כל מי שיעתיק ויפיץ שלא בהיתר את התכנים הדיגיטליים צפוי למאסר של 5 שנים ולקנס של רבע מיליון דולר על כל הפרה של החוק''.

אהה, זה יעזור. ועל זה נאמר: "אוי, איזה פחד". זה מפחיד בערך כמו האזהרה על הסיגריות, כי עישון מוביל לאימפוטנציה ולמחלות מסוכנות. ראינו בכמה עשרות אחוזים ירדו מכירות הסיגריות בארץ בגלל זה. אני בטוחה שגם איסור פרסום בטלוויזיה לסיגריות עוזר בעניין הזה.

ומילה למעריב, שם ראיתי את הכתבה: "בכירי האפ.בי.איי הודיעו כי צעד זה הוצע לתעשיית הבידור והתוכנה בתום דיון עם חטיבת פשעי תוכנה ואינטרנט, גוף שהוקם רק לפני 18 חודש בסוכנות הביטחון הפדרלית".

18 חודש?

יעני סטייל "אחי, כמה זמן יש'ך עד השחרור?"

"18 חודש, אח שלי".

"העיתון של המדינה" או לא, תגידו למתרגמים שלכם שישימו לב מה הם עושים.

הלוגו של ה-FBI. נכון מפחיד?

יש משהו נחמד בלקבל מכתב. אמיתי כזה, לא חשבונות חשמל או דו"חות עירייה. מכתב קטן, מכתב עם בול. בכת יד של מישהו רחוק או קרוב, מישהו שישב וכתב עמוד או שניים (או יותר) במיוחד בשבילי.

כשהייתי בתיכון, היו לי כמה וכמה מתכתבות מטורפות. פרסמתי מודעה לא שפויה במיוחד ב"ראש 1" (כן, קראתי את זה. בשביל הכתבות על נוער שוליים, כמובן), ולהפתעתי אף קיבלתי מכתבים לא מעטים. שמרתי אותם, חלקם מצחיקים אותי עד היום. נחמדה מכולם הייתה רוני (ככה היה השם, בלי שם משפחה, כתובת בתא-דואר עלום), שכתבה לי מכתבים ארוכים וחכמים, על החיים ובכלל. היא הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים, אבל זה לא מנע ממנה ליהנות מהמכתבים ששלחתי בחזרה. כשאני חושבת על צורת הכתב שלי אז (מי חשב על להדפיס מכתבים אז? זה נראה אווילי במדפסת סיכות עם נייר רציף ותוכנת איינשטיין), אני מתמלאת הערצה על כל אלה שישבו וקראו את המכתבים.

כמו שקורה לפעמים, הקשרים האלה נותקו. ולפני זמן מה, פרסמתי מודעה באיזה אתר אינטרנט, שאני מחפשת אנשים להתכתב איתם. חשבתי שנותרתי המשוגעת היחידה בעולם שעוד רוצה לכתוב ולקבל מכתבים. היום מקובלת מאד שיטת ה-ePals, בה מתכתבים באימייל. אני מוצאת את זה לא פרסונלי ואף מדכא. אבל, מסתבר שנותרו עוד כמה משוגעים לדבר. הרבה. עשרות האימיילים שמגיעים אלי כתגובה למודעה, מוכיחים לי שעוד לא אבדה תקוותנו. עוד יש אנשים שעבורם יש משמעות למכתב קטן, מכתב עם בול. אני זוכרת שאפילו התכתבתי עם 2 אסירים לפני כמה שנים, דבר משונה למדי, אם כי מדובר במתכתבים נאמנים מאד. זה לא שיש להם הרבה מה לעשות שם. אני מניחה שזה קצת כמו חיילים...

בכל מקרה, גם ההתכתבויות האלה דעכו, בעיקר כי לא סיננתי ושלחתי מכתבים לכולם. ולא כולם היו מעניינים. הרוב היו אמריקאיות נשואות ומשועממות, עם 2 ילדים וחצי, עקרות בית שאוהבות להחליף מכתביות (בחיי). הרבה נושאים משותפים לא היו לי איתן. נכנסתי ללחץ של מבחנים ועבודה, והפסקתי לכתוב באופן מוחלט. מאד לא נימוסי, אני יודעת. אולי קצת התעייפתי מלכתוב באנגלית לאנשים זרים. אולי התעייפתי בכלל מלשלוח מכתבים. זה עסק קצת מסורבל, אם לומר את האמת... והבולים עולים כסף, רחמנא ליצלן!

אבל, הגעגועים למכתבים חזרו, אז החלטתי לחדש ימי כקדם. כרגיל, נוחתים עלי אימיילים של עקרות בית מוירג'יניה, אבל הפעם אני לפחות יודעת לסנן. או, והנה אחת שגרה באנגליה. אולי אני אשאל אותה איפה כדאי לגור כשאעבור לשם.

התקף ניקיון בחדר העבודה שלי הניב משחק עתיק יומין שאמא שלי רכשה עבורי לפני כמה שנים, בשם Word Power. זה סוג של מונופול חינוכי באנגלית מתקדמת, כשהמטרה היא להיות עשיר. המשחק היה הפוך ומבולגן כולו בקופסא, והחלטתי לסדר אותו, לראות כמה הוא שווה ב-eBAY (ממש כלום) ולשחק איתו אם אפשר. התחלתי לסדר את מאות הכרטיסיות הקטנות שהתפזרו בקופסא, ועיינתי בהוראות.

לחרדתי הרבה גיליתי שהאלמנט הכי חשוב במשחק - נעדר ממנו. נכון, הכסף! איך אפשר לשחק ולחלק 20,000$ לכל אחד (חוקי המשחק) ללא שטרות קטנים וחמודים?! החלטתי לעשות מעשה, ולהדפיס קצת כסף בעצמי (בחוץ נשמעות הסירנות...). בהתחלה הלכתי לאתר של מונופול, שם הם מספקים בשמחה קבצי PDF עם השטרות המכוערים שלהם, וכל דיכפין יתי וידפיס. אבל כאמור, השטרות כל כך מכוערים, שהחלטתי לעשות כמה בעצמי. ואם כבר, אז בנוסטלגיה. ליקטתי מהרשת כמה תמונות של שטרות ישראלים ישנים והתחלתי לעבד אותם. אני זוכרת שפעם היה לי מונופול (חיקוי ישראלי של המקור, והרבה יותר מוצלח) והיו בו שטרות קטנים וחמודים של 1000 שקל ישן וכאלה. הנה, אני מחזירה את העבר. שמישהו יעז להגיד שזו עבירה פלילית (המממ... מעניין מי דופק בדלת כל כך חזק בשעה כזו).

עכשיו אני רק צריכה לקנות טונר למדפסת, אותה לא הפעלתי כבר 4 חודשים. אבק זה טוב ליהודים? ולמדפסת?

מדענים סיניים פנו לספר השיאים של גינס, בבקשה להכיר בחזיר סיני כלשהו, כחזיר הגדול ביותר בעולם. היצור שבבעלותו היו 900 קילוגרם, היה באורך 2.5 מטר, בעל היקף מותניים של 2.23 מטר ואף  באורך 14.4 סנטימטרים. רק בעיה אחת יש איתו - הוא מת, הוא מת, הוא מת (לקרוא על פי נעימת אוהדי הכדורגל). מת. מת ב-5 בפברואר. בן 5 היה במותו. החוואית שגידלה אותו כל חייו, אומרת שהאכילה אותו רק מזון איכותי. החזיר מת מחוסר יכולת לזוז, כי הוא נהיה שמן מדי (הממממ, נשמע מוכר). לאחר מותו, היא פיחלצה אותו, למען יראו וייראו, כנראה. יחד עם זאת, נציגי גינס אומרים כי לא בטוח שהחזיר הנ"ל ייכנס לספר השיאים, משום שהחזיר המחזיק בשיא זה מאז 1933 (יצור בשם ביל), היה בגובה 1.52 מטר ובאורך 2.47 מטר, אם כי משקלו לא ידוע.

שאלות והערות טורדניות עד דמעות:

900 קילו בשר חזיר. Damn, man, that's a lot of pork chops!

במקום לפחלץ אותו, מפגרת, היית תורמת את בשרו לעניים. את יודעת כמה ילדים אתיופים היה אפשר להאכיל עם זה?!

כמה מזון צורך חזיר במשקל כמה מאות קילוגרמים כל יום? כמה זה עולה, ומאיפה היה לה כסף?

מה לעזאזל עושים עם פוחלץ מסריח של חזיר באורך 2.5 מטר?

ואיפה היו צער בעלי חיים בזמן שהיא פיטמה אותו עד שהוא לא יכול היה לזוז יותר (ולמה הסיטואציה הזו מוכרת לי?).

לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הצלחתי לעבור על כל הבלוג ולמיין את רוב הפוסטים... אני מודעת לעובדה שלא קל לנווט בבלוג הזה, אז נראה לי שהמיון הזה יעזור קצת. והקטגוריות הן (לפי סדר האלף-בית):

1. אקטואליה הומוריסטית - כשמה כן היא. יש לא מעט פוסטים בקטגוריה זו.

2. דעתי האישית - מאמרי דיעה (לרוב נוקבים ונוקשים) על כל נושא שהביא לי את הקריזה באותו רגע.

3. הארי פוטר - כן, יש לו קטגוריה משלו, מה לעשות.

4. הומור - גם אם יש לא מעט שאותם זה לא מצחיק...

5. טלוויזיה - ואין הרבה פוסטים כאלה. למרות שנדמה לי שלאחרונה אני צופה יותר מדי בבועת הטמטום.

6. טניס - פוסטים שקשורים לטניס שלי, לא כאלה על אגאסי, שנמצאים ברשימת ה"פוסטים על ספורט".

6. מחשבים ואינטרנט - ויש לא מעט כאלה, מסתבר.

7. סיפור מוזר - לאחרונה אולי אין הרבה כאלה, אבל יש מצבור נאה של מוזרויות ושאלות טורדניות בעניינן.

8. סקס, סקס, סקס - בעיקר תמונות שלא הצליחו להכנס לקטגורית "תמונות מצחיקות".

9. פוסטים מומלצים - כמו ברשימה, אבל עם תוספת של כמה שאני אוהבת במיוחד.

10. שטויות וקשקושים - לינקים, משחקים, חרטא. כאלה.

11. תמונות מצחיקות - מאגר מרשים של תמונות אוויליות במיוחד. נסו ותיהנו.

ויש לי גם כמה דברים בקטגוריות הכלליות:

1. אקטואליה - לשם שינוי, דברים רציניים.

2. שחרור קיטור - בהחלט.

אם יהיו קטגוריות חדשות, אעדכן.

הגלישה בבלוג זה באחריותכם בלבד. שהות של יותר מ-15 דקות עלולה לגרום נזק מוחי לגולש. ראו הוזהרתם!

נשיאת הלפיד האולימפי היא כבוד גדול. נבחרים לתפקיד אנשים שהם משכמם ומעלה, אנשים מיוחדים, עם אמירה, עם הישגים. אנשים שהתגברו על קשיים, או שעשו משהו מדהים בחייהם.

וגם אנג'לינה ג'ולי. כן, היא תישא את הלפיד בחלק מהדרך. כל הכבוד למארגני האולימפיאדה באתונה. הישג מרשים מאד.

ומה היא עשתה בחיים שנתנו לה את הכבוד הזה? שאלה יפה. אפשרויות:

1. גידלה זוג ציצים לתפארת.

2. שיחקה ב-HACKERS.

3. שיחקה דמות ממשחק מחשב.

4. שיחקה חולות נפש בווריאציות שונות.

5. אימצה ילד מקמבודיה (או משהו) והתגרשה מבעלה.

6. היא כוסית.

לא משנה מה יגידו לכם, חציל זה סוג של סטיה. מי שאוהב חצילים (חיים כהן, למשל), אוהב אותם בצורה בלתי נשלטת, פרוורטית, ומסוגל לאכול כמויות שלהם בכל מצב צבירה (כמעט). תסתכלו עליו, על החציל. הוא כל כך סקסי ומוצק... איך אפשר לא לאהוב את זה?

אני מטורפת על חצילים, אם כי שמעתי שלא בריא לאכול יותר מדי מהם. מטוגנים-טריים-בשמן-עמוק-ישר-מהמחבת - ככה אני הכי אוהבת אותם. אבל גם אפויים עם כל מיני גבינות, בשר או שניהם מקובלים עלי. האמת היא, שגם אפוי או שרוף על הגז ככה סתם זה סבבה. רק טרי אני לא חושבת שאפשר לאכול אותו. מצד שני, אני לא סובלת שמערבבים אותו עם כל מיני מיונזים בסלטים שונים. וחציל בטעם כבד? ווט דה פאק? או חציל, או כבד. תחליטו! אי אפשר שניהם. זה חילול הקודש.

הצרה עם חציל מטוגן, זה שמדובר בספוג משוכלל במיוחד לשמן. כבר עדיף לקחת כוס שמן ולשתות, זו אותה כמות קלוריות. אבל הטעם... אוח... על פרוסת לחם עם איזו חתיכת עגבניה וקצת מלח. או חציל או-נטורל, ישר מהנייר הסופג. אתמול טיגנתי חציל והיה מעולה. היום, חשבתי לעצמי, אולי אנסה בתנור.

כן, אני רעבה. שמים לב?

במסגרת הספקולציות בנושא מל גיבסון והעוף, נחרדתי לגלות כי כבר בשלבים מוקדמים של הפצת הסרט, הצליח גיבסון לחסל מישהי, על אמת. מתוך וואלה:

אשה בת 56 מתה אתמול בקנזס, במהלך צפייה בסצנת צליבתו של ישו, בסרט "הפסיון של ישו". סיבת המוות היא ככל הנראה התקף לב. הקרנת הסרט הופסקה וצוות רפואי פינה אותה לבית חולים, שם נקבע מותה.

==============================================================

רק דבר אחד נותר לבדוק - האם היא היתה יהודיה או נוצריה? אם היא היתה יהודיה, אז ברור עכשיו בשביל מה הסרט. ואם היא היתה נוצריה, אז יהיה עוד משהו להאשים בו את היהודים. בכל מקרה, טוב לא ייצא מהסיפור הזה.

ואגב, מעניין מאד ממה היא חטפה התקף לב בדיוק. אולי היא לא אוהבת פסיונים.