אתר הפנטזיה האקטואלי של כל ישראלי בימים אלה, כאן.

אז מה אם כלום שם לא נכון. מותר לחלום, לא?

נו, אנחנו התל-אביבים בבועה המחורבנת שלנו. מה אכפת לנו. נופלות קטיושות בכל מיני מקומות עם שמות מוזרים. זה לא מרגש אותנו. זה בצפון הרחוק. אה, אבל פתאום זה כבר מגיע לחיפה. וחיפה זה 40 דקות נסיעה מתל אביב (למי שנוסע במהירויות הנכונות). זה שם מוכר. זה קרוב. בטח גם הייתם שם - בים, בקניון, במרכז חורב, בעמק האלכוהול.

מתחילים לדבר על טילים שיגיעו לתל אביב. אווווווווווווו. איזה פחד. חסר תקדים, טילים בתל אביב. הממ. בעצם לא. במקום הבטוח ביותר שנשאר בישראל הוא כמובן באר שבע (הם לא באמת מאמינים שזו עיר, החיזבאלונים) ואילת - עד שהמצרים יפתחו לנו שם חזית גם כן.

ובכן, רבותיי, זוהי מלחמה. בינתיים אנחנו יכולים לעשות את עצמנו כאילו מדובר באיזו התחממות בצפון שתעבור, אבל גם בבורסה יודעים שיש מלחמה, ו-12% נפילה ב-3 ימים זו אינדיקציה טובה שמשהו לא טוב קורה. כמו שאמרתי לא אחת למג"ד שלי לשעבר - כשתהיה מלחמה וגיוס כללי, דבר איתי. יש לי הרבה לתת בגיזרה הנכונה. למרות כל החרא שהמדינה הזו מאכילה אותי, אני מוכנה להתגייס למענה כשהיא תצטרך. ככה זה בישראל - אוכלים קקי ונשארים פטריוטים.

***

ובינתיים, בזירת הדירה מתחוללת מלחמה בזעיר אנפין - אני נגד הג'וקים. את הג'וק של הפעם שעברה הצלחתי לחסל בסוף באמצעות עיתון מגולגל. שתיים מהרגליים שלו התפרקו והייתי צריכה לאסוף אותן בנפרד. מלבב. אולם הטראומה הגדולה מכולן אירעה לפנות בוקר היום.

בערך ב-4 וחצי התעוררתי חסרת מנוחה. החום, הלחץ מהעברת הדירה, סתם פיפי? ככה חשבתי בהתחלה. התהפכתי קצת והכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על הסידורים שאני צריכה לעשות, וניסיתי להירדם מחדש תחת איוורורו החרישי של הוונטילטור. ואז הרגשתי את זה.

דגדוג עוקצני ודוחה, על הבטן שלי. אפילו במצב חצי רדום אין לי בעיה להיכנס להיסטריה מדברים שמטיילים עליי. כמה תנועות אלימות ועוויתות, וזינקתי מבועתת מהמיטה. הדלקתי את האור, הרכבתי משקפיים, והספקתי לראות את הג'וק הכי גדול של העונה מתגנב לפינת המיטה שלי ואחר כך מתחיל לזחול על הקיר. בררררררררררר.

היה לי ברור שהפעם אני לא יכולה למעוך אותו, שמא שאריותיו הדביקות ינזלו לי על המיטה. ממש אטרקציה - לישון ולשאוף חתיכת רגל של ג'וק. ולכן אצתי-רצתי להביא את נשק יום הדין - השואב. תוך שנייה שאבתי אותו פנימה, וחזרתי למיטה. כמה דקות אחר כך, שמעתי שוב רחשושים, ולתדהמתי ראיתי שוב את הבנזונה! פרוע כנפיים וחצי מפורק, הבן שרמוטה יצא (!) עצמאית (!!) משואב האבק (!!!). שאבתי אותו בשנית, והפעם הלכתי על הדרך הנאצית תוך וידוא הריגה - השפרצתי כמות נכבדה של קוטל חרקים אל השואב, תוך כדי שאיבה.

שעה אחר כך הצלחתי להירדם, בעודי חולמת על ג'וקים הזוחלים לעברי מהחור שמעל המנורה בתקרה. מלבב.

***

אבל אני במצברוח טוב, בסך הכל. ואיך לא? כשסופרמן יקירי לוקח אותי לסרט בקניון ראשל"צ, השכונה הקולנועית הכי פרחית בישראל? וכך, למרות סרט בינוני (שודדי הקאריביים 2), רעש ובעיטות בכיסא, נהניתי מכל רגע - הנוכחות, האנרגיות והקסם האישי שעושה עליי קסמים בקלות רבה מדי - כל אלה גרמו לי להמון חיוכים והרבה כיף בלב. וזה בוודאי ההישג המרשים ביותר של הזמן האחרון.

***

שקט ושלווה לכל.

זה מעצבן לעבור דירה. מדובר בטירחה, בעצבים, באי נוחות, בחששות ובהרבה עיתונים וקרטונים. היה אפשר לחשוב שבתור אחת שעד לפני שנתיים עוד גרה אצל אבא שלה, לא יהיה לי יותר מדי רכוש להזיז מימין לשמאל, אבל כמובן שכשמגיעים אליי, כל הנחות היסוד מתבטלות.

אורזת ואורזת, וזה לא נגמר. ועוד לא דיברנו על הדברים הגדולים באמת שצריך להעביר, כמו סט התופים, המחשב והמיטה. מתי הספקתי לצבור כל כך הרבה מחברות, פנקסים וניירות? אה, זה הפטיש המפורסם שלי לציוד משרדי. וכל העטים האלה. והסוודר שהתכווץ בכביסה ועכשיו גם לא יעלה על אחותי הקטנה. לא היית צריכה לזרוק אותו לפני שנה?

גם כשאני מנסה להתעלם, אני נתקלת בכל מיני תעודות, תארים וזכרונות שהצלחתי לשים בצד. דברים שקברתי במגירות אפילות ולא היה לי זמן לטבוע בהם שוב. אולי בגלל זה אני חולמת וחושבת על הצלף בימים האחרונים. אולי בגלל זה אני רגישה יותר מהרגיל, והכל מרגיז אותי. אפילו אבא שלי נראה אנטי היום. היה לו את הטון הלועג והמעצבן שלו, ולמרות שהוא היחידי שעוזר לי להעביר, ממש אין לי כוח לעצבים שלו גם. בקושי יש לי כוח לשלי.

ואיזה ג'וק מסתובב בבית, לאחר שחמק מ-5-6 השלכות נעל מאוד לא מדויקות. לאחרונה נצפה כשהוא מתגנב מתחת למיטה של הסירחון. מקום ראוי. סגרתי את הדלת של החדר שלו, והמשכתי לארוז. מגיע למי שמשאיר חלונות פתוחים בחדר שלו. דברים מוזרים נכנסים משם לפעמים.

בנימה אופטימית בכל זאת, שלשום נכנסתי לדירה בפעם הראשונה כשהיא ריקה ושלי רשמית, הסתובבתי, הדלקתי אורות ופתחתי דלתות ושמחתי נורא. "כל זה שלי?", שאלתי את עצמי בקול רם. אז לא שלי - רק בהשכרה - ובכל זאת, חלל פרטי לעצמי, בלי נוכחות מעיקה של אנשים בלתי רצויים. הרגשתי כמו כשיוצאים לחופשה, ונכנסים בפעם הראשונה לחדר המלון המסודר, שממתין רק לך.

ואולי סרט מחר עם סופרמן. רק לראות אותו יעשה לי טוב, זה בטוח.

ולמרות כל הקרטונים, אנחנו נפריח את השממה. ואת דרום תל אביב. מחר מתחילים לסחוב באמת.

נשמיע לו בלופ אין סופי את "אני טורו".

נגרום לכך שכל תחנות הרדיו בביירות יהפכו לגלגל"צ.

נפציץ אותו בקלטות של כל תוכניות אודטה. וגם בכל הטורים שלה.

נזרוק עליו את אודטה.

נכריח אותו לאכול רק קינואה במשך שנה.

נשלח לו אינספור Nudges במסנג'ר.

נשלח אליו את רני רהב שישכנע אותו למה נינט, סובארו ושרי אריסון הם הדברים הכי נפלאים בעולם.

נשים לו Windows 98 בכל המחשבים שלו.

נזמין אותו לרקוד באיזה מועדון. מישהו כבר ידקור אותו. ויפנצ'ר לו את האוטו.

למינגס (הנמלולים בשבילכם) היה משחק מחשב כבר די מתקדם יחסית לזקנת מחשבים שכמוני. אפילו אבא שלי שיחק בו, על תואם IBM בלי הארדיסק ועם כפתור טורבו או משהו.

היה אפשר לשחק בזה שעות, ומאוד אהבתי את המשחק המשובח עם היצורים החמודים. אבא שלי, הסוטה, אהב במיוחד לפוצץ אותם. לכו תבינו.

עכשיו, בהמשך לטרנד של התקופה האחרונה, בו משחקים ישנים עולים אונליין בגרסאות שונות, יש גם Lemmings Online והכיף גדול במיוחד.

יש כל מיני פתרונות לאיחוד כל תוכנות המסרים המיידיים.

טריליאן היא סוג של פתרון - תוכנת על שמאחדת את כל התוכנות האחרות.

גם  Meebo מציע פתרון כזה - עושים לוגין דרך האתר ומקבלים את תוכנת המסרים המיידיים הרצויה.

יש גם את Gaim בקוד פתוח, לכל המעוניין.

ועכשיו יש אתר חדש שגם עובד לא רע - Kool IM.

אני בעד להשמיד את התוכנות האלה בכלל. אבל זו רק אני.

ותודה ל-Emale על העזרה הטכנית

הראש של זידאן היה בבטן של מטראצי. או בחזה שלו, תלוי מאיזה זווית הסתכלתם. באמת, מה חושב לעצמו שחקן עם כזו קריירה מפוארת, במשחק האחרון בטורניר האחרון, ב-10 הדקות המזוינות האחרונות? מה הוא חושב? למה דווקא עכשיו? למה לא לקלל בחזרה, או להביא איזו דחיפה קטנה ייצוגית ולסגור עניין? לנגוח? ככה מול עשרות אלפי צופים? מה חשבת, דביל??? שלא ייראו?!

"גועל נפש, בושה וחרפה", ממלמלים אבא שלי ואני בהלם בסלון. יש דרך יותר דוחה לסיים את המונדיאל? "איך שחקן עושה דבר כזה במשחק האחרון שלו, למרות כל הלחץ - הרי אין לזה הצדקה", אנחנו מצקצקים.

ואז במקהלה גזענית ומתואמת, שנינו אומרים את מה שבאמת עולה לנו בראש: "נו, ערבי, ככה זה".

וככה בדיוק זה היה נראה, ויסלחו לי כל יפי הנפש (או שלא תסלחו, לא ממש אכפת לי).

ובכל זאת יש לפעמים צדק בעולם הספורט, ובעוד טוטי ובופון חוגגים ומנשקים את הגביע, ריימונד דומנק ובארטז ילכו הביתה ויישארו עם המבט העצוב, הפוזה והגועל נפש של כל מה שהקבוצה והאומה שלהם מייצגת. כי ככה, ככה הפרצוף שלהם באמת, כי האופי האמיתי יוצא החוצה ברגעי לחץ - וככה נראית נבחרת צרפת, כמו נגיחה מקרחת מיוזעת של שחקן מזדקן שלא היה יכול להתאפק עוד 10 דקות.

Forza Italia!!!

אני אמנם ב-Delay של מיליון שנה עם הדבר הזה, אבל מאחר שאני חולה על צילומי מקרו והתבוננות בפרטים, שמחתי לראות היום את האתר הזה של ניקון - שמציג צילומי מקרו משובחים מתחרות שנערכה ב-2005.

נחמד בשביל לשטוף את העיניים, וכידוע - אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.