שחכתי לגמרי מהבלוג הזה ולא עדכנתי.

אין לי ממש מה לכתוב חוץ מזה שמסיימים את הלימודים.

סוף סוף, אני מחכה לזה כ'כ הרבה זמן.

למרות ששנה הבאה זה כיתה י'א, יותר קשה יותר לחץ.

אבל עכשיו אני לא חושבת על י'א, אני חושבת על החופש.

שהולך להיות מטורף, מלא באנשים טובים וגם לא טובים, חופש ספונטני וכיף.

בתחילת החופש אני עובדת אצל אמא.

ואחרי זה אני הולכת לכייף עם כל הכסף ולקרוע את תל אביב.

יש לי מלא משקפיים שאני רוצה לקנות, חצאיות ושמלות.

אה כן, גם תיקים רציתי ואולי חולצות עם הדפסים.

קיצר, לא חסר ואני הולכת לחגוג עם הכסף וכמובן בתל אביב היפה.

היום נכנסתי לאיזה אתר של יוצרת לא כ'כ מוכרת.

קוראים לה לילך שיר והיא מדהימה.

יש לה שירים מדהימים עם מילים כ'כ נכונות אמיתיות ויפות.

יש לה איזה שיר שהיא מדברת על החיים עצמם.

על כסף, שאם כולם כל כך אוהבים אותו והכל. למה תמיד הוא עושה רק רע?

יש איזה בית בשיר שהולכת ככה:

'והיה אם אולי נמות מחר,

והמים חמים, בוא נטבול בהם.

והיה אם נציל רק כמה אנשים,

הרי שהצלנו עולם שלם'

יענו, אם נמות מחר. עכשיו כדאי להנות מהחיים.

ואם נציל רק איש אחד או שניים. נציל עולם שלם.

כי כל בנאדם הוא עולם שלם בפני עצמו.

ופשוט כ'כ אהבתי את השורה הזאת.

אנשים, אם כדי לחיות את החיים אתם צריכים לחשוב שמחר כולנו מתים, תעשו את זה.

אבל תהנו, תפסיקו להיות רציניים כל כך. תחיו את החיים.

קחו הכל בפנאן, תיהיו ספונטנים.

אני לא אומרת שאם מישהו מת חס ושלום אז תקחו את זה בפנאן.

ברור שיש את הקטעים הרציניים והעמוקים.

שחייבים להיות כי אחרת משעמם לגמרי.

אבל בדברים הלא רציניים, תהנו קצת.

תעשו דברים שאתם תמיד רוצים לעשות ואף פעם לא עשיתם כי 'אין זמן'.

החופש הזה זה הזמן שלכם להנות ולעשות מה שבראש שלכם.

זה לא בולשיט, זה אמיתי. תעשו את זה!

תשתחררו, תהנו, תכייפו, אל תיהיו סגורים.