לא עדכנתי הרבה זמן בגלל יום השואה יום הזכרון ויום העצמאות.

כל התקופה הזאת היא בהחלט תקופה לא קלה.

המשפחה שלי לא הייתה בשואה ואין לי סיפורים אישיים משם.

אבל אני בהחלט קרובה ליום הזה ואין לי מושג למה.

אותו דבר ביום הזכרון, גם ביום השואה וגם ביום הזיכרון אני לא מוצאת את עצמי לא בוכה.

או שזה באמצע הצפירה או שזה בטקס שאני פשוט מרקינה ראש ובוכה.

מזל שהיו לי משקפי שמש כי כשאני בוכה זה לא מחמיא לי.

מה שממש אכזב אותי השנה זה האנשים.

אני מגיעה לטקסים שנמצאים אצלנו כל שנה.

ובדרך כלל אני הולכת לשם רק אם האנשים הקרובים.

השנה ראיתי שם בערך את כל השכבה שלי,

והם אשכרה עשו מזה יום שאפשר לראות את כולם במקום אחד ולצחוק.

הם צרחו וצעקו, צחקו בכל רם. דיברו בקול רם ולא כיבדו בשיט את היום הזה.

וזה כ'כ מאכזב, כאילו פאק אני לא מבקשת מכם לבכות כל היום.

אבל אתם באים לטקס של יום זכרון, אז לפחות באותו הרגע של הטקס תכבדו קצת.

אני גם לא אומרת לא לדבר ולא לצחוק קצת, אבל בשקט.

שרק אתם תשמעו,

שלא כולם ישמעו ולא יבינו מה נסגר אתכם.

אז אחרי יום השואה ויום הזכרון הגיע יום העצמאות.

ואת האמת שאני לא ממש מרגישה את הקטע הזה בין רגע שמח לרגע עצוב ביום הזה.

כי גם ביום השואה וגם ביום הזכרון אני ישנה כל היום.

ככה שביום הזכרון ישנתי וקמתי כדי להתארגן ולצאת.

הלכנו להופעות ויוני בלוך ומשינה הופיעו, פשוט מדהימים ומצויינים.

רקדנו שם, עשינו שכונה קפצנו והשתולננו.

היה בנזונה, אחרי זה נסענו לרעננה לפארק ושם היה מטורף.

היה האלכוהול והיה טוב.

אחרי זה שחזרתי לאיפה שאני גרה באתי לכל הילדים מהשכבה שלי.

והזמינו משטרה כי איזה שכן התלוננן והיו בלאגנים.

בתישע חזרתי הביתה ובתישע וחצי הלכתי לישון.

היה טוב וטוב שהיה, אבל יום העצמאות של שנה שעברה היה הרבה יותר כיף.

חפרתי, לילה טוב לכולם