כולנו מכירים את זה, האמנם לסרט שאנחנו רואים יש תבנית מעצבנת שחוזרת על עצמה שוב ושוב בהרבה מאד סרטים אבל לא זה האסון שאני עומד לדבר עליו.
הקטע הטרגי שאחת הדמויות נמצאת כמתה, אחת הדמויות הגיעה לשיא השפלה, הבחורה עזבה את הבחור וכל סוגי הרגע לפני סוף הסרט מגיע
ואנחנו לא מתרגשים כל כך כי אנחנו יודעים שלסרט לא יהיה סוף רע, לחלקנו נמאס מהסוף השמח למרות שאנחנו משתוקקים לו ברגשותינו וחלקנו לא
יכולים לסבול את הסוף המר שמוצב לפנינו, ואז לפתע מסתבר שהדמות הצליחה לרמות את כולם, הגיבור הצליח פתאום להשיג את הבחורה שהרגע
עזבה אותו, ואחת הדמויות מוחיות באופן קסום, כל זה מרגיע את הנפש ובעצם סיומת חלקה לתהפוכות נפש שעברנו במהלך הסרט (יכול להיות גם כל יצירה
מוצגת) כמובן באם הסרט הוא טוב, באם לא אז אני לא מבין למה לנו לבזבז עוד רגע מול המרקע.
ביוון העתיקה, מקום הולדת התיאטרון והטרגדיה הומצאה נוסחא ליצירת מחזות טרגיים, הגיבור הראשי שהוא טוב מיסודו עושה טעות בעקבות תפיסה שגויה
של החיים, לאחר מכן הוא ממשיך בקו עליה ומגיע להצלחה עד שהוא מתוודע לטעות שלו ונופל נפילה מטה עד שהוא סובל ממנה וגם סביבתו וככה מסתיים
המחזה, בקטסטרופה נוראית.
אפלטון טען כי במדינה יציבה אסור להציג בה מחזות טרגיים מכיוון שאלה מערערים את הבנאדם, ואכן זה כך, בטרגדיה היוונית אתה עובר מסע של תהופוכות ריגשיים ונפשיים ומסיים באוויר, אך תלמידו אריסטו חלק עליו והוסיף כי אפלטון זנח את התהליך שעובר הצופה לאחר הקטסטרופה, אותו כינה, קטרזיס.
הקטרזיס טוען כי לאחר ההתוודאות לקטסטרופה האדם עובר זיכוך נפשי ולומד כיצד להתגבר על רגשות אלה, להיות מודע לקטסטרופה ולטרגדיה בחיינו,
ולהתחזק מכך.
בימנו הסוף טוב הכל טוב הוא בעצם גרסא של "דאוס אקס מאכינה", בכמה קומדיות יווניות בעבר נטו לפתור את הבעיות ע"י התערבות האל.
מכונה מנופית הייתה מורידה שחקן מן "השמיים" והוא היה פותר את כל הבעיות במטה קסמים, מה שגורם לכך שכל החוויה שצפינו בה, בין אם היא טובה או
לא, הייתה שווה לכלום כי חזרנו לאותה נקודה.
הסוף הזה, הסוף הטוב, הוא מאד נוח לנפש האדם, שכן תחושותיו זועקות לסוף שכזה וזה טבעי וראוי, אך גם חשוב לנו ללמוד מהמוות של הגיבור, אך מה אכפת להוליווד מהתחזקות נפש הצופה? ככל שלצופה יותר נוח לצפות בסרט ככה הוא יקנה יותר, קהל היעד שלנו הם אנשים שבאים לקולנוע כדי ללעוס דלק מעובד ולצפות בסרט שיגרום להם להרגיש יותר טוב בנוגע לחייהם, ולא להחכים ולהסתכל על חייהם מזווית אחרת, שיתכן שהם לא יוכלו לעמוד בפני המציאות.
יותר נוח לשכוח שהמוות קיים מלהסתכל לו בעיניים כמה פעמים עד שלא נפחד יותר... מה שמביא אותי לחלק הבא בפוסט.
מוות.
הפחד מהמוות הוא זה שמאט את האנושות שלנו מלהתקדם באמת.
הפחד מהמוות מאט, ואי ההתמודדות איתו גורמת לנו רק יותר להיות מפוחדים, בתרבות שלנו אנחנו לא מעניקים למוות פנים אפילו מכיוון שאנחנו כל
מפוחדים, אנחנו בפשטות מתעלמים מקיומו.
ואיך נוכל להתמודד כשהגיבור שלנו, אלה שמהם אנו למדים, לא נעמדים בפני הפחד הזה? כי שוב ושוב הם יחמקו מהמוות עד אשר כבר נרגיש שגיבורים לעולם לא מתים, הרי... מי באמת חושב שסרט הוליוודי מסחרי יגמר בקטסטרופה? אנחנו שאננים.
הלוחמים הטובים ביותר, התרבויות האיתנות והמוצלחות ביותר הידועות לאדם אלה תרבויות שלא רק לא פחדו מהסוף, הם גם היללו אותו.
המוות הוא תמצית הפחד, הוא הסיבה לפחד, והפחד יכול לשמש ככלא, רק אם לא נשתתק ונעמוד דום מול ההבנה שיום אחד לא נהיה כאן יותר, נוכל
באמת להיות חופשיים לעשות כרצוננו, להשתמש במוות כמאיץ ולא מאיט.
אך אי אפשר כמעט לחלוטין לשנות תפיסה שכזאת בין לילה, תפיסה שכזאת נוצרת מתוך תפיסה תרבותית כוללת שאליה אנחנו גדלים ובה אנו מתפתחים, ובעידן של היום, בו הנוחות של הצופה היא החשובה ביותר ולא ההתקדמות וההתפתחות או אפילו רמת אומנות גבוהה, לא נוכל באמת לטפס למעלה, נמשיך להתקדם קדימה, אחרי הכסף, כלי שיצרנו לנו להשיג דבר מה, ובמקום זה שמנו את הכלי כמטרה.
יתכן ואנו הולכים סחור סחור מבלי לשים לב, יתכן ואנחנו גם צועדים לכבשן.
קטרזיס - חוקן ביוונית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
