"אפשר לחיות חיים שלמים על יד... אבל מגיע לי יותר."

חייה של חיילת בצה"ל הם לא מאוד פשוטים.. במיוחד אם התפקיד שלך קצת פחות ג'ובניקי.

לסגור בבסיס 11 יום או 18 יום ולחזור הביתה לשלושה ימים בלבד שאת רוצה להספיק לראות את כל החברים שלך , חלקם סוגרים , חלקם לומדים או שחלקם בש"ש, בסופו של דבר מבינים שאי אפשר להספיק הכל . 

הוכשרתי לפני כחודש קורס של תפקיד די חשוב, הקורס עצמו לא היה קשה, החומר העיוני ואף המעשי היו מאוד מובנים וברורים,

היה קצת קשה לעמוד בזמנים שאני לא רגילה להם, שעה למקלחת+טלפונים+להסתדר לשינה עם עוד 40 בנות איתך במגורים זה קצת מסובך'

הסתגלות לחוקים שונים, להיסחב עם דבר שנקרא רובה M-16  עשרים וארבע שעות ביממה זה קצת מסובך,מעיק ומציק

לנסות להתרגל לאוכל שלא אמא שלך מכינה ולא לשתות את הקפה שלך בבוקר כמו בכל יום באזרחות, זה קצת מעצבן ולא כיף.

והכי קשה היה, להתרגל ל40 בנות שאיתן צריך לחיות במשך שלושת החודשים האלו לישון איתן באותו החדר, להתקלח איתן, לאכול איתן, לנקות איתן, לשמור איתן, היה קצת קשה, במיוחד אם לא מתחברים או מסתדרים עם כל אחת ואחת. 

לפחות עם החלק הזה סיימתי, מה שנקרא - כבר לא קורסיסטית צעירה ופעורה. כמובן שיהיו אלה שיגידו שכן אני עדיין צעירה כי התגייסתי כמה חודשים אחריהם. 

כעת אני כבר בשירות הסדיר שלי, ומחר הולכת לסגור בבסיס 18 יום, שזה כמו 21 אצל לוחמים או שאר תומכי הלחימה , ודי קשה לחשוב על העובדה שלא אהיה בבית שני סופ"שים ברציפות, ממש מקווה שזה יעבור מהר.

עם הזמן היציאות שלי ישתנו , ויהפכו להיות קצת יותר טובות (: 

הדבר היחיד שמעלה לי חיוך על הפנים הוא הידיעה שאני לא לבד שם, ויש איתי אנשים מדהימים, שיהיו איתי ברגעים הקשים והקלים, גם אלה שנמצאים איתי שם וגם החברים שמחכים לי בבית או בכל מקום אחר , כמו שאני מחכה להם, ברגע בו אחזור הביתה וניפגש כולנו שוב.

וגם התפקיד שלי מעניין "דברים שרואים משם, לא רואים מכאן" הציטוט הזה כתוב על אחת הקירות בבסיס. כמה שזה נכון.