שנים שלא כתבתי כאן. 

אני כבר שעה עוברת על פוסטים ישנים ולא מאמינה כמה הכתיבה שלי פעם הצליחה לבטא במדויק את מה אני מרגישה וחושבת. 

עד כדי כך שאני יודעת בדיוק מה הרגשתי, הצלחתי לחזור אחורה בזמן. איזה נחת. איזה כיף שכתבתי, איזה כיך שאפשר שוב לכתוב.

חזרתי לכאן. חיפשתי בריחה בימים האחרונים, ופתאום מכל מקום ריקושטים של התעוררות למה היציאה של העולם הוירטואלי החוצה עושה לנו,

איך פייסבוק ואינסטגרם השתלטו על העולם שלנו. ולרגע הרגשתי געגוע חזק וצורם לכתוב, לכתוב אנונימי, לכתוב את עצמי.

עם ספק גדול שאולי איש לא יקרא, ואולי יקרא ולא אדע. וכמה תמימות ופשטות יש בחוסר הידיעה הזו. 

תמיד קיוויתי שמישהו\י יגיב, אבל לא הייתי אובססיבית. לא היה קופץ לי הלב אם לא, לא הייתי זקוקה לחיזוק החיובי מבחוץ כמו למים.

פשוט כתבתי. בא לי לחבק את עצמי של לפני שנים ולהגיד לה תודה, אני קוראת אותה, בהלם מכמה הכתיבה חכמה, תוהה אם ירדתי ברמה 

של ההבנה שלי את עצמי, או שפשוט לא תרגלתי מספיק כתיבה רצופה. אז הנה באתי חזרה לשפוך אור על מה שהעלה אבק. אני כאן. איזה כיף.