.
___
סימון ניגשה לפתוח את הדלת, בפתח היא ראתה את גוסטב,
"היי מתוק, מה שלומך?" אמרה בחיוך וחיבקה אותו.
"מעולה סימון" הוא אמר בחיוך,
"הבנים בחדר של טום" אמרה לגוסטב שניה לפני שבא להגיד משהו, היא ידעה כבר מה הוא רצה לשאול. "תודה" הוא ענה ופנה במעלה המדרגות לכיון חדרו של טום.
המוזיקה מחדרו של טום כבתה, ושקט סרר בבית, סימון תההתה מה גרם לבנים לכבות את המוזיקה. היא ישבה ליד השולחן במטבח, קוראת עיתון, נהנת מרגעי השקט
. "אההאאע" היא שמעה צעקה מלמעלה, היא לא ידעה עם היא מבשרת טובות או רעות, אך לפי חיוכו של גוסטב כשבא חשבה כי זה בטח משמחה. היה אפשר לשמוע מלמעלה את קפיצותיהם של ארבעת הבנים וצעקות האושר שלהם.
____
"תודה גוסטב, תודה." אמר ביל וחיבק אותו,
"אני חייב ללכת, נתראה" אמר גוסטב ופנה לדלת. "
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לח.." טום החל לשאול "אני בטוח" אמר ויצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת. הוא ירד במדרגות בירך את סימון לשלום ויצא מהבית. הוא התקדם לתחילת הרחוב, ראשו נפול כלפי מטה, הוא לא ידע מה להרגיש, עצב, או שמחה. הוא הגיע לכביש הראשי ומיד תפס מונית, הוא רצה להגיע לביתו כמה שיותר מהר.
____
"כן" אמר טום למשמע הדפיקה בדלת,הדלת נפתחה ובפתח עמדה סימון.
"אתם רוצים לשתות או לא... יוואוו" החלה לומר אך נקטע על ידי חיבוקו של טום,שהרם אותה וסובב אותה באוויר.
"אמא, אנחנו חוזרים לנגן, טוקיו הוטל חוזרת" הוא צהל, מוריד אותה ומנשק את לחייה. על פניה של סימון עלה חיוך רחב.
"אני כל כך שמחה בשבילכם" אמרה פנתה לחבק את ביל, ולאחר מכן את גאורג, שהיה בשבילה כבן משפחה.
"בואו למטה תאכלו משהו" הציעה. השלושה מיהרו להסכים וארבעתם ירדו למטה.
____
גוסטב שכב בספה בסלון ביתו, בוהה בתקרה, הוא נזכר בשיחתו עם דייויד. הוא לא הצטער לרגע שהלך ודיבר איתו, הוא ידע שבשביל טום, ביל וגאורג חזרת הלקה הייתה חשובה, הוא הרגיש חובה לעזור להם.
***פלאשבק***
"גוסטב, אתה לא יודע איך פגעתם בי עם העזיבה הפתאומית שלכם, ההפסקה הזאת" אמר דייויד.
"אני יודע דייויד, אני יודע. אבל אנחנו כולנו מצטערים. תיתן להם הזדמנות, הם באמת רוצים את זה. יותר מכל דבר"
"תיתן להם?" שאל דיוויד, מנסה להבין את כוונותיו של גוסטב, "איפה אתה בכל הסיפור?"
"אני לא רוצה להמשיך"
"מה? למה?"
"אני מתחתן דייויד, אני לא יכולה להיות בלהקה וגם להקים משפחה". אמר גוסטב משפיל את ראשו. דייויד בלע את רוקו, "דבר ראשון מזל טוב", אמר בקול מאוכזב. "תודה".ענה גוסטב
"אבל אני עדיין לא מבין את זה, אם אתה עוזב למה אתה רוצה שהם ימשיכו בלעדייך, סיכמתם שתיהיו תמיד ביחד לא?"
ניסה דיוויד להוציא עוד פרטים.
"סיכמנו, אבל הלהקה הזאת חשובה להם, אני לא אגיד להם לוותר עליה בגלל שאני מתחתן".
"אתה פעם אמרת שאפשר לעשות הכל עם רק רוצים, אתה זה שאמרת שתמיד תישארו ביחד לא משנה מה יקרה. אתה, זה שתמיד עודד את כולם, תמך בכולם, הרגיע אותם, אתה שאמרת שהלהקה הכי חשובה לך בעולם, אני לא מבין את זה."
"אני מצטער דייויד, אבל זאת ההחלטה שלי, אני מקווה שאתה גם תעשה החלטה נכונה ותיתן להם לחזור, שתסלח להם ותיתן להם הזדמנות נוספת"
***סוף פלאשבק***
דמעה זלגה במורד לחיו של גוסטב, הוא דאג לנגבה מהר. "גוסטב? מה קרה" שאלה אותו אלכס.
"ממתי את כאן?" הוא שאל. "עכשיו עברתי פה בדרך למטבח. אתה רוצה לספר לי?"
"כן, שבי". אלכס התיישבה ליד גוסטב, גוסטב החל לספר לה על שיחתו עם דייויד, על ההחלטה של דייויד להחזיר את הלהקה, למרות המתופף החדש, למרות שזה בלעדיו, על הרגע בו סיפר לשלושה שדייויד הסכים, על הגעים בהם לא ידע עם לבכות או לשמוח איתם, הוא סיפר לה הכל. אלכס ישבה והקשיבה לו, לכל מה שאמר, היא נתנה לו לפרוק את מה שיש לו על הלב.
"גוסטב, אני חושבת ש.." היא החלה לומר כשגוסטב סיים את דבירו, מהססת אם להגיד לו את זה או לא.
"אני חושבת שאתה צריך לחזור ללהקה, למרות הכל" היא אמרה לו, למרות שבתוך תוכה לא רצתה שיעשה דבר כזה, אבל היא ראתה כמה הלהקה חשובה לו וכמה קשה לו.
"גוסטב, אתה כל כך רוצה את זה, אז אולי כדאי שתחזור" .
"לא" קבע גוסטב, "אני את ההחלטה שלי כבר עשיתי", קם והלך היא הביטה בגוסטב הולך ומתרחק מניפה את צמתה הארוכה לאחור,ועולה במהירות לשירותים כדי להחליף בגדים ולהסתדר לקראת ארוחת הערב
____
"אני מתגעגעת..." אמר הקול העדין והנשי מהטלפון
"דיי תפסיקי,אני בקרוב אסע לבקר אותך"
"אתה תמיד אומר את זה,קשה
לי בלעדייך אני בלילות לא נרדמת,מפחדת להתקשר מפחדת שמישהי אחרת תענה,מפחדת שיום אחד ימאס לך מהדמעות שלי,מהצעקות שלי, ממני מכולי,ותזרוק אותי, אני לא רוצה שזה יקרה זה הסיוט שלי.."
הקול הצרוד של הנערה העביר צמרמורת בגופו
"אוולין..,את מטורפת"הוא אמר בפחד
"נכון אני מטורפת..מטורפת,מטורפת,מטורפת,אתה תמיד אהבת בי את זה,שאני מוכנה להקריב למענך הכל,זה נשמע עכשיו כמו טלנובלה מפוקפקת אני יודעת את זה,אבל זה לא מצחיק יותר, אני יהיה חייבת לראות אותך בקרוב,אם אתה לא תיסע אליי אני יסע אלייך ואני יודעת שאתה מפחד שזה יקרה, עוד לא לקחת את האומץ לספר את זה למשפחה שלך להורים שלך לחברים שלך,ואני נפגעת מזה אני לא יכולה יותר ככה"הפעם היא לא התאפקה יותר ופרצה בבכי,רוצה שיבין שידע כמה כואב לה כמה קשה לה,היא לא יכלה להראות לו את זה בשום דרך אחרת,היא ידעה שהוא מתבייש בה,כי היא אוולין נערת הרחוב,אוולין לא יודעת קרוא וכתוב,אוולין לא נערה חכמה במיוחד,לא נחמדה במיוחד,ולא יפה במיוחד זאת סתם עוד אוולין נערת הרחוב,עוד אחת שעד לפני שנה לא ידעה מה זה באמת לאהוב...
______
הטלפון צלצל גורם לביל לקום משנתו,הוא ידע שהוא צריך להיות ערני לקראת החזרות,ולאגור הרבה כוח כי הם כבר טכנית לא בחופשה
"הלו? זה ביל. את סימון? היא אינה בבית. לא אני לא יודע מתי היא תחזור מי זה?, ג'ורג'? אתה עובד עם אמא? ,לא...אני לא מזהה אותך אני אמור?, מה?!"
ליבו של ביל קפא היה לו ריפקלס מהיר והוא סגר מיד את הטלפון מקווה שאותו איש לא יתקשר שוב הוא התיישב בספה וניסה להבין אם זה חלום,הוא לא התחיל לצבוט את עצמו כי ידע שזה יראה מגוכך הוא גירד את ראשו,סערת רגשות השתוללה אצלו,והוא החליט לחזור לחדרו לנסות להירדם שוב,הוא היה חייב לדעת מה ההוא רצה,אחריי כל כך הרבה זמן שהמשפחה לא שמעה עליו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סיפור טוקיו הוטל - אם אלה החיים
