לא מעניין פה, באמת שלא :)

"צריך להיות חוק התיישנות על יגון.
ספר כללים שיאמר שזה בסדר להתעורר בבכי, אבל רק במשך חודש. שאחרי ארבעים ושניים יום כבר לא תסתובבי כשלבך הולם בפראות, משוכנעת ששמעת אותה קוראת בשמך. שאיש לא יטיל עלייך קנס אם תחושי צורך לנקות את שולחנה; להוריד את הציורים שלה מהמקרר; להפוך תמונת פספורט מבית הספר כשאת חולפת לידה, ולו רק מפני שכשאת רואה אותה זה חותך אותך מחדש. שזה בסדר לספור את הימים שחלפו מאז שהיא איננה, כפי שפעם ספרנו את ימי ההולדת שלה.
לאורך זמן ממושך אבא שלי טען שהוא רואה את אנה בשמי הלילה. לפעמים זו היתה הקריצה בעינה, לפעמים מתאר צדודיתה. הוא התעקש שהכוכבים הם אנשים שאהבו אותם עד כדי כך שהם הוטבעו בקבוצות כוכבים כדי שיחיו לנצח. לאורך זמן ממשוך אמא שלי האמינה שאנה תחזור אליה. היא התחילה לחפש סימנים: צמחים שפרחו טרם זמנם, ביצים עם שני חלמונים, מלח שנשפך בצורת אותיות.
ואני, טוב, אני התחלתי לשנוא את עצמי. זאת הייתה, כמובן, אשמתי המוחלטת. אם אנה לא הייתה מגישה את התביעה ההיא, אם היא לא היתה חותמת על מסמכים בבית המשפט עם עורך הדין שלה, היא לא היתה נקלעת לצומת הדרכים המסוים ההוא ברגע המסוים ההוא. היא הייתה כאן, ואני הייתי זו שחוזרת לפקוד אותה כרוח רפאים".

".. יגון הוא דבר משונה, כשהוא קורה באופן לא צפוי.  זה אגד מדבק שנתלש ומסיר את שכבת העור העליונה של משפחה. והקרביים של משפחה הם אף פעם לא יפים, וגם לא אלה שלנו. היו תקופות שנשארתי בחדרי במשך ימים שלמים כשהאוזניות על אוזני, ולו רק כדי שלא אאלץ לשמוע את הבכי של אמי. היו שבועות שאבי עבד במשמרות מסביב לשעון, כדי שלא ייאלץ לחזור הביתה, לבית שחשנו שהוא גדול מדי עבורנו". "..אתם מבינים, כמה שתרצו להיאחז בזכרון המר והכאוב שמישהו הסתלק מהעולם, אתם עדיין נמצאים בו. ופעולת החיים משולה לגאות: בהתחלה נדמה שזה לא משנה כלום, ואז יום אחד אתם משפילים מבט ורואים עד כמה הכאב נשחק בזרמים".

"..קורה שיש בוקר שבו אני מתעוררת, ופניה אינם הדבר הראשון שאני רואה. או שעת אחר צהריים עצלה באוגוסט, שכבר אינני מצליחה להיזכר איפה היו הנמשים על כתפה הימנית. אולי יבוא יום שבו לא אוכל להקשיב לצליל השלג היורד ולשמוע את צעדיה. כשאני מתחילה להרגיש כך, אני נכנסת לחדר האמבטיה ומרימה את חולצתי ונוגעת בפסים הלבנים של הצלקת שלי. אני זוכרת איך בהתחלה חשבתי שהתפרים נראים כאילו שמה מאוית בהם. אני חושבת על הכליה שלה שפועלת בתוכי ועל דמה שזורם בוורידי. אני לוקחת אותה איתי לכל אשר אלך".

-
שומרת אחותי- ג'ודי פיקו.

-

Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta.

She was Lo, plain Lo, in the morning, standing four feet ten in one sock. She was Lola in slacks. She was Dolly at school. She was Dolores on the dotted line. But in my arms she was always Lolita.

Lolita- Vladimir Nabokov