לא מעניין פה, באמת שלא :)

"צריך להיות חוק התיישנות על יגון.
ספר כללים שיאמר שזה בסדר להתעורר בבכי, אבל רק במשך חודש. שאחרי ארבעים ושניים יום כבר לא תסתובבי כשלבך הולם בפראות, משוכנעת ששמעת אותה קוראת בשמך. שאיש לא יטיל עלייך קנס אם תחושי צורך לנקות את שולחנה; להוריד את הציורים שלה מהמקרר; להפוך תמונת פספורט מבית הספר כשאת חולפת לידה, ולו רק מפני שכשאת רואה אותה זה חותך אותך מחדש. שזה בסדר לספור את הימים שחלפו מאז שהיא איננה, כפי שפעם ספרנו את ימי ההולדת שלה.
לאורך זמן ממושך אבא שלי טען שהוא רואה את אנה בשמי הלילה. לפעמים זו היתה הקריצה בעינה, לפעמים מתאר צדודיתה. הוא התעקש שהכוכבים הם אנשים שאהבו אותם עד כדי כך שהם הוטבעו בקבוצות כוכבים כדי שיחיו לנצח. לאורך זמן ממשוך אמא שלי האמינה שאנה תחזור אליה. היא התחילה לחפש סימנים: צמחים שפרחו טרם זמנם, ביצים עם שני חלמונים, מלח שנשפך בצורת אותיות.
ואני, טוב, אני התחלתי לשנוא את עצמי. זאת הייתה, כמובן, אשמתי המוחלטת. אם אנה לא הייתה מגישה את התביעה ההיא, אם היא לא היתה חותמת על מסמכים בבית המשפט עם עורך הדין שלה, היא לא היתה נקלעת לצומת הדרכים המסוים ההוא ברגע המסוים ההוא. היא הייתה כאן, ואני הייתי זו שחוזרת לפקוד אותה כרוח רפאים".

".. יגון הוא דבר משונה, כשהוא קורה באופן לא צפוי.  זה אגד מדבק שנתלש ומסיר את שכבת העור העליונה של משפחה. והקרביים של משפחה הם אף פעם לא יפים, וגם לא אלה שלנו. היו תקופות שנשארתי בחדרי במשך ימים שלמים כשהאוזניות על אוזני, ולו רק כדי שלא אאלץ לשמוע את הבכי של אמי. היו שבועות שאבי עבד במשמרות מסביב לשעון, כדי שלא ייאלץ לחזור הביתה, לבית שחשנו שהוא גדול מדי עבורנו". "..אתם מבינים, כמה שתרצו להיאחז בזכרון המר והכאוב שמישהו הסתלק מהעולם, אתם עדיין נמצאים בו. ופעולת החיים משולה לגאות: בהתחלה נדמה שזה לא משנה כלום, ואז יום אחד אתם משפילים מבט ורואים עד כמה הכאב נשחק בזרמים".

"..קורה שיש בוקר שבו אני מתעוררת, ופניה אינם הדבר הראשון שאני רואה. או שעת אחר צהריים עצלה באוגוסט, שכבר אינני מצליחה להיזכר איפה היו הנמשים על כתפה הימנית. אולי יבוא יום שבו לא אוכל להקשיב לצליל השלג היורד ולשמוע את צעדיה. כשאני מתחילה להרגיש כך, אני נכנסת לחדר האמבטיה ומרימה את חולצתי ונוגעת בפסים הלבנים של הצלקת שלי. אני זוכרת איך בהתחלה חשבתי שהתפרים נראים כאילו שמה מאוית בהם. אני חושבת על הכליה שלה שפועלת בתוכי ועל דמה שזורם בוורידי. אני לוקחת אותה איתי לכל אשר אלך".

-
שומרת אחותי- ג'ודי פיקו.

-

Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta.

She was Lo, plain Lo, in the morning, standing four feet ten in one sock. She was Lola in slacks. She was Dolly at school. She was Dolores on the dotted line. But in my arms she was always Lolita.

Lolita- Vladimir Nabokov

האירוע: פרק הגמר של 'הישרדות'.
המיקום: על הספה בסלון.
הלבוש: מגבת ושקיות [מה שקיות, של פחי אשפה] מתחת לעיניים.
מצב הרוח: מה לעזאזל...?!



בין הניסיונות הנואשים להחזיק את העיניים פקוחות ולשמור על השפיות [בדיוק חזרתי מסמינר שישבת], שמעתי את עדי [אחותי, 13] צווחת איפשהו בחלל הגדול שנפרש לפני [מהקצה השני של הספה] 'מתחיל! מתחיל!'. ועם המשפחה שלי, לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס את זה. הם עוד היו מנדים אותי מהמשפחה [כלומר, יותר מהמצב הנוכחי, כן? ;)].

כמובן שבהפתעה גמורה *'מה?! אבל... אבל.. איך? את מרינה..? את מרינה הדיחו? –עפעוף בעיניים- פשוט לא ציפיתי לזה!*, הדיחו את הישבן המהלך. כלומר מרינה. כלומר הישבן המהלך. כלומר מרינה, שבארור כאילו שיו כזה שיש בה כל כך הרבה מעבר.
*אני בטוחה שהיה כאן עוד משהו באמצע. אני פשוט פקחתי עיניים בדיוק לחלק שבו כל אחד מהמושבעים עולה לבמה לשאת את דבריו [ואוהו, היו שם כמה שבהחלט ניצלו את זה ו, איך הוא אמר? 'חיממו את האווירה'].

ליה- בואנה, הבחורה הזו פשוט תותחית על. המלכה האם. לא מפסיקה להדהים אותי כל פעם מחדש עם כל הפמניסטיות שלה. אבל מה, היא בהחלט הורידה לעצמה כמה נקודות אצלי עם ההתנפלות חסרת הטעם שלה על הצלליות עם הנצנצים בעיניים. כלומר על זאתי, נעמה, כן.
משה- הבנאדם הזה כל כך פתטי שזה עצוב. זה מה שמטריד אותך עכשיו? אם דן –מלך השקרים והתחמונים- מנו רואה בך חבר? בחייך בנאדם, תפרוש לדוקים.
ויקה- נשבעת לכם שאין לי כלום נגד בלונדיניות. באמת. אני אחת כזו [לא כרגע, אבל בכ"ז] בעצמי. אבל היא פשוט מציגה את תדמית הבלונדינית בצורה כל כך... מושלמת. ושלא תעיזו חלילה לחשוב שאני מחמיאה לה J

אם תשאלו אותי, שאר המושבעים היו שם בעיקר לנוף וכדי לחמם את הכיסאות. בעיקר שחר, שהכריזה בדרמטיות כי 'הם לא ראויים לשאלה', ואת נועם היא לא מכירה מספיק, וחזרה לשבת עם ראש מורם.
מרינה הבוגרת צעדה בהפגנטיות למרכז הבמה, ופצחה בנאום ארוך שרק הזכיר והראה לנו שהיא הרבה, הרבה יותר מסתם ישבן, גוף, ופנים יפות. אה, היא גם התנהגה כמו ילדה בת שנתיים שמישהו לקח לה את הסוכרייה על המקל, ועכשיו, אם הייתה לא האופציה, היא לא הייתה מצביעה לאף אחד, כי 'אף אחד מהם לא באמת ראוי' [חוץ ממך, נכון מותק?].

וגולת הכותרת *דרמטיות. תופים. אש ותמרות עשן*:
עידן קפון- בחיי! הבנאדם חש את עצמו מינימום אל פאצ'ינו. מגן על החלשים, קוריצה, יוצא נגד השריף התחמן המרושע שעונה לשם דן מנו. אם תשאלו אותי, הבנאדם נסחף פראית. אבל מה, לא הייתי מוותרת על הזמן מסך שלו בשום מצב. הוא לגמרי מילא לי את מכסת הצחוק לאותו ערב. [הוא, והבעות הפנים של דן]. בעיקר ההתנפלות שלו על נעמה 'אני יודעת כשמשקרים לי!', מה שהשאיר אותה פעורת פה עם עיניי עגל. הוא גם טרח להזהיר את השלושה שאוי למי שישקר לו, כי  "יהיה לו עסק לא סתם עם חבר המושבעים - אלא עם עידן קפון".
ומהמיטב:
'רכשת לך אויב בקרב חבר המושבעים. ולא סתם אויב, את עידן קפון!' כן, הדיבור בגוף שלישי חזר. [פאוזה מאיימת, מבט דרמטתי *טו-טום* ברקע, אפשר לחתוך את המתח בסכין. Ya right].

ולבסוף:
רוב הפרק היה חסר טעם, המון הכנות למשהו מטורף וזה פשוט היה..... לא. לא היה זה. אבל זה היה ניסיון נחמד, ועוד זמן מסך לנועם טור ולגיא זוארץ מעולם לא הזיק לאף אחד

תמונת פרידה:


אה כן, נעמה זכתה.

סלמאת.

 קראת את הכותרת והמשכת לקרוא כאן? Man, יש לך בעיה קשה. אני לא הייתי ממשיכה לקרוא, אלא סוגרת מהר את החלון [you know, עם האיקס האדום הזה שם בצד] והולכת לקרוא לאיזה מישהו עם תעודות.



[להמחשה בלבד. אין לנסות בבית].

היום התחיל [אתמול, בעצם], כשמיד אחרי הפעולת שכבה [בה משחק אכזרי במיוחד נגמר כשאני שוכבת על הבלטות ברצפה עם צורות של אבנים קטנות על הפנים, עין נפוחה וכואבת ויד מדממת וחסרת עור במספר מקומות], נעמה החליטה שלא מתחשק לה לחזור הביתה, ולכן אנוכי, בתפקיד ה-חברה-טובה-נחמדה-ועוזרת, הלכתי לישון אצלה. מיותר לציין שwith my luck, היום היה אחד הימים היחידים שי'6 [שליטע. לא.] התחילו בשעה שנייה [כן, זו הכיתה שלי, למתקשים מביניכם].
ובכן, אחרי מחסור עצום בשעות שינה, התחלנו לצעוד לבצפר. Good, הילדה גרה 10 דקות מבליך ובכל זאת איחרנו לשעה הראשונה [כלומר, היא איחרה. אני דידיתי אחריה חצי מסטולה].
שעה ראשונה חופשית, שעה שנייה ביולוגיה [את העמוד המסכן הזה יכולתי גם לקרוא לבד בבית. נשבעת.], ואז, *טאדם*, מנהלת השכבה האינטלקטואלית ברמות שלנו [ya right] נזכרה להגיד לנו שאין לנו 4 שעות תגבורים במתמטיקה כפי שהיה אמור להיות, אלא לימודים כרגיל. מיותר לציין שלא היו לנו מקצועות.
אז כן, החלטתי לשחק אותה ראש קטן. מה קטן, פיצי. במקום לחכות שיודיעו לנו מה נסגר, לקחתי את הרגליים שלי ועפתי משם. וכמו שאמרתי, with my luck, שרון צלצלה אליי 17 דקות ו-43 שניות אח"כ, להגיד לי שיש שיעור לשון ואח"כ ערבית.
אז מה שיש בגרות בשניהם השנה. המשכתי הביתה. [מחר אני כ"כ הולכת לאכול אותה בגלל זה, אבל whatever].

-
היום המשיך כשגיליתי שאיבדתי את מחברת תנ"ך שלי. וזה לא דבר טוב, בכלל לא, במיוחד לאור העובדה שיש לי מחר מבחן בתנ"ך. אז הודות לפלורה ויניצקי התותחית [מחברת ספר אדיר בתנ"ך, למתקשים], אני מוכנה למבחן אחרי הכל. [טוב נו, ואולי גם לג'וני מגיעה תודה. סתם כי הוא הביא לי את הספר וזה J).

-
והנה אני כאן. בפעם השביעית היום. חייבת להיגמל מזה.
אז,
האם גם אתם רוצים שאני אצליח במבחן? שהמכה בעין תעבור? שמישהו סוף סוף יסביר לי איך פעולת שכבה יכולה להיות כזה דבר אלים? אם אתם באמת רוצים לדעת, תעשו לעצמכם טובה, קחו כדורים ולכו מכאן. אבל אם אתם סתם בקטע של צחוקים, סטיק אראונד.

[ולסיום, פרנצ'סקה מלכה. קרדיט ענקי על זה. אל תשאלו].

צ'או.