כינוי:
.הברווזון המכוער. בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
סיפור קצר?
"היא הולכת..שמעת?" היא צועקת לי. "היא הולכת! את מבינה??" היא מנסה לצעוק
עוד יותר חזק, כדי שמשהו יחדור אלי פנימה. כאילו שלא ראיתי את דמותה נעלמת
לי בין העיניים.
כאילו שלא ראיתי את דמותה ננעלמת ודוכעת על פעם עוד ועוד.
היא צועקת לי שוב ושוב, מחכה לתשובה, אך אין תשובה. כאילו לא הייתי שם
באמת, כאילו לא חיינו את אותו הרגע. כאילו, מכאן, שום דבר לא יצליח לחדור.
זה היה יום חורפי ורגיל, כשראיתי את דמותה לראשונה,
קצת חיוורת, קצת שקטה..חששתי מתגובתה אז לא הלכתי לדבר איתה..
וככה, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, הייתי רואה אותה, באותה המקום ובאותה השעה..
תחנת האוטובוס לא נראה קודר יותר מאשר ביום ההוא, אולי..כי הכל נראה אפור ביום ההוא.
כאילו נולדנו לתוך יום אפור כזה..כמויות עצומות של גשם..ברקים..ותחנת אוטובוס.
נוסעים אל..הלא נודע.
כרגיל, כמו כל יום, היא הייתה מופיעה גם בתחנת אוטובוס הזאת..ממש הרגיש כאילו חיכית לה,
כאילו חיכיתי לאיזה גל אור שיבוא ויאיר את היום האפור הזה, אך זה לא קרה.
גם היא - נראתה קודרת מתמיד..עינייה נפוחות, אולי מדמעות, אולי מעייפות.
אבל הדבר שנשקף הכי ברור מתוך הריקנות שבעיניה - היה הכאב.
הפעם, שלא כמו בפעמים הקודמות - היה לה תיק. קצת קרוע..אבל תיק.
נראה כאילו היא מנסה לברוח לאנשהו,כאילו אין לה יעד..אבל יש לה רצון. לברוח.
גופה נראה חלש, אבל למי זה משנה, אם אף אחד לא יכול לראות את מה שקורה מעבר לבגדים.
לא אתפלא אם חתכה לא פעם..אבל..יש דברים שאנשים לא רואים. כל כך הרבה.
ניסיתי להתקרב, רציתי שתוציא מילה - אך זה לא קרה.
נשאבתי לתוך ערפל..לתוך מערבולת שאני כמעט ולא זוכרת מה קרה..
רגעים קטועים , רגשות מוזרות.. פלאשבקים. אבל שום דבר לא ברור בוודאות.
אני רק זוכרת שהתעוררתי בבית יום למחורת, לא זוכרת איך הגעתי הביתה, ומה עשיתי.
אני רק זוכרת שישבתי לידה באוטובוס, ודיברנו.. ודיברנו.
הייתי חייבת ללכת שוב לתחנת אוטובוס הזאת, אני יודעת שיש שעה שהיא תמיד מחכה לאוטובוס,
אני חייבת לראות אותה.
הלכתי.
לפתע הרגשתי כאילו שינינו תפקיד..כאילו היא זאת שמתסכלת עלי, כאילו אני הילדה השבורה..
החלולה מבפנים. לרגע הרגשנו דומות.
דיברנו.
והפעם, אני זוכרת כל מילה מהשיחה.
אני זוכרת איך היא סיפרה לי את כל מה שעבר עליה..התחברנו קצת,
הצעתי לה שתבוא אלי. נתתי לה הגנה, שמרתי עליה..כאילו הייתה הילדה הקטנה שלי,
אך יותר בתור חברה הכי טובה..או משהו..שבלתי ניתן להסביר.
אני חושבת שאף אחד מסביבינו לא ידע להסביר מה יש בינינו.
אני יודעת, שרק רציתי לעזור לה..רק רציתי לראות אותה מחייכת, להוציא ממנה את הרייקות,
או יותר נכון - למלא את הרייקנות בחיוכים.
היא ישנה אצלי. היא גרה אצלי, תקופה לא קצרה..ואם אפשר לומר - אפילו די ארוכה.
היינו קשורות, לא זזנו אחת בלי השניה.
היא הכירה את כל החבר'ה שלי..היא ממש הייתה חלק מאיתנו.
היא השתנתה.
ראיתי איך כל יום היא מצליחה לקום ולהשתקם מחדש,
הרגשתי שהצלחתי להעלות בה את החיוך שכל כך רציתי לראות - עוד מהרגע שראיתי אותה ב תחנת האוטובוס.
הרגשתי כאילו היא לא צריכה אותי עוד, כאילו היא יכולה ללכת,
אבל משהו בנו לא נתן לנו לקום ולעזוב.היא החליטה להשאר. החלטנו לחיות ביחד.
היא ידעה שהיא היחידה שיכלה לגרום לי להרגיש טוב ברמות האלה.
לגרום ללב שלי להרגיש שוב. וידעתי, שזה ככה גם אצלה.
עברו חודשים, ואולי גם כמה שנים.
"היא הולכת!!! את שומעת מה אני אומרת לך?" צועקת לי חברה מהצד. ואני מנסה
לקלוט, אך לא מצליחה..לראות איך דמותה נעלמת לי מבין העיניים. כמו ערפל
שצמח והרחיק אותה מכאן..
אף אחד לא יוכל להבין מה היה שם, אף אחד גם לא יוכל להבין אף פעם למה..
ואולי גם אני לא.
אבל אני הייתי שם. ואחרים רק ראו מהצד.
נשארתי עומדת שם, בצד, באותה פינה כשהלכה. לא הוצאתי מילה,
אף לא הגה.
אחרי הכל, גם כשאף אחד לא ראה, שתינו ויתרנו כל כך הרבה פעמים, וקמנו והצלחנו מחדש.
צמחנו מתוך החשכה.
כמו האור שבאותו יום הופיע.
אך הפעם..זה כבר לא היה כך.
ומאותו רגע, לא ראיתי אותה, לא הרגשתי..לא שמעתי.
לא נתתי לאף אחד לגעת.להתקרב.
לא נתתי לאף אחד לחדור.
רק..לילדה מתחנת האוטובוס.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
