diary of fat anonymous

זה כל כך מעצבן. כל העניין הזה של הדיאטה, והמשקל. איך דבר כזה נעשה לחלק כל כך גדול מהחיים שלי?

אני זוכרת שבתחילת דרכי בשומרי משקל, במפגש הראשון, החתימו אותי על דף, כאילו אם אני "מוכנה" להתחייב לזה. וחתמתי. עכשיו אני מבינה מה הייתה הבעיה שלי, ומה היא גם עכשיו. שאני כנראה לא באמת מוכנה לוותר על הכל, כל הממתקים, המנות הגדולות והמותרות.

ואני מבינה שזה מה שתוקע אותי, הרי אם הייתי מוכנה, לא הייתה לי הרבה בעיה. כמו שקרה לי אז, לפני כמה חודשים שהתחלתי דיאטה לגמרי על דעתי, והייתי מוכנה לוותר על הכל. כשבאתי למטבח, אמרתי לעצמי "לא" , וזכרתי שאסור, ולא ויתרתי.

עכשיו אני כן מוותרת, ולא מתאפקת. לא עוצרת את עצמי.

למרות שאני שואלת את עצמי לפני כן: "האם את באמת רוצה את זה?", ואכלתי, ולא התאפקתי.

זה באמת הכל עניין של כוח רצון. גאד זה כ"כ מטריף אותי, שאני אוכלת גם ללא סיבה, כשאני לא רעבה.

למה אני עושה את זה?? כי זה טעים, כי אין לי דבר משמעותי אחר לעשות כדי להעסיק את דעתי ולא לאכול.

אני לא יודעת מה לעשות.

אני אראה עד הפוסט הבא, ואני מקווה שעניינים יתחילו לזוז.

להת', אנונימית.

פאק. זה כזה מעצבן. לסיים יום ולדעת שלא עשיתי טוב, שהייתי צריכה לוותר על זה, ולוותר על זה.

כל האכזבה, כבר מרוב כל הפעמים שחוויתי אותה אני כבר לא מתייחסת אליה. רגילה שהיא שם.

העובדה שאני יצליח, רחוקה מאוד. קראתי על תרופות להרזייה, ונורא רציתי , קראתי שיורדים עם זה מהר.

אבל אז התנפץ "החלום" כשהבנתי שמעלים הכל בחזרה כשמפסיקים וזה לא שווה את זה.

הלוואי והיה איתי מישהו לידי, כל הזמן, שעוצר אותי כשאני לוקחת משהו לנשנש, כשאני אוכלת יותר מדי.

כי אני פשוט כל כך חלשה לזה, ואוכלת.

איך הייתי רוצה להרזות איזה 15 ק"ג. ללכת לים עם בקיני, ולא להתבייש.

בנתיים אני סתם סובלת, כואבת, ומרחמת על עצמי, על כמה חלשה אני שלא מצליחה להחזיק בעצמי ולהתאפק.

פאק. רק אם זה לא היה כל כך קשה.

אוקיי. נמאס לי כבר לקום בבוקר, להסתכל במראה ולהיות מתוסכלת מכך.

וזו הסיבה שפעם אחר פעם, כישלון אחר כישלון, ניסיתי וניסיתי לרדת במשקל, לחיות באורך חיים בריא.

הייתי אצל דיאטניות, בתוכניות כגון "שומרי משקל" ועוד כמה. אבל אף פעם לא הצלחתי באמת לרדת יותר מ-3 ק"ג.

שנה שעברה כבר הפסקתי ללכת לתוכניות, מאז, כל מה שנאי עושה בא ממני בלבד.

לפני כמה חודשים רציתי לרדת במשקל. וכוח הרצון שלי היה גבוה מאי פעם, ושבועיים של שמירה אינסטנסיבית עזרו והורדתי בסביבות ה-2 ק"ג. הייתי נורא שמחה, עד שיומיים של הבלגה, הובילו אותי להפסקה וחזרה לאורח החיים הקודם והלא בריא.

אני לא אוכל לומר שאני שמנה. כי ביחס לפרופורציות שלי אני נראית דיי בסדר, אבל עם עודף משקל.

פעם ביסודי הציקו לי עם השטויות של "יא שמנה" וכו; ועכשיו, כשאני בחטיבה לא שמעתי את זה כבר יותר משנה וחצי, וזה מעלה את המורל.

אבל כל פעם כשאני רואה נשים רזות, המצב רוח יורד.

כשאני רואה בגדי ים יפים, אני חולמת להרזות עד הקיץ ולהיות סוף סוף גאה במי שאני, מבפנים ומבחוץ.

היום פשוט נמאס לי, והמטרה שלי היא להרזות. לחיות בריא, ולא ללכת למטבח כשהשיעמום תוקף.

וכדי לא להיות לבד, החלטתי לעשות את הבלוג. לכתוב כאן כמה אני יורדת, על העליות והמורדות בדרך.

כשאני יגיע למטרה הסופית אני גם דיי בטוחה שאוסיף תמונה שלי, שלפני ואחריי. אבל זה לא הולך להיות קל ומי אני אם לא אחרת יודעת את זה.

בנתיים צריך לחשוב על היום.

אני מקווה שאני יצליח, ושאנשים יראו בהבדל.

מכאן עד הפוסט הבא,

אנונימית.