"זה מה שנעשה.עדי עלה לגג לבד.עזבנו אותו לפני שעה והלכנו לישון.
הוא עלה לגג,שתה,עשה שטויות,וקפץ.גרסה אחת.בחיים לא יעלו עלינו."
"כן,זה מה שצריך לעשות."
מישל שהציעה את הרעיון נראתה מרוצה.בר היה בשוק.
חברו מילדות קפץ למותו לפני רגע.
הייתי בשוק מתשובתו של בר.
לא האמנתי שבר יבחר להתעלם מהאמת.
עלינו לחדרים.
למחרת בבוקר,התקלחתי.
מישל כבר הייתה רחוצה ומצוחצחת,
כאילו דבר לא קרה.
"את יודעת שמה שאנחנו עושים זה הדבר הנכון,בשביל העתיד שלנו."
יצאתי מהחדר בכעס,ומאחוריי שמעתי את מישל מסננת
"אנטיפתית"
הרגשתי מן ריקנות כזו,אבל בו זמנית הרגשתי שבפנים מתחוללת סערת רגשות.
הלכתי במסדרון,וראיתי מרחוק את בר אורז את חפציו של עדי.
ירדתי למקום אליו נפל עדי.
מרחוק ראיתי את משפחתו מתייפחת.
לא העזתי להתקרב.
ראיתי גם את דורון בניהם.
הוא נראה פתאום שונה.
הרבה יותר רך,נעים.
הוא נגש אלי.
"היית איתו אתמול נכון?"
"כן......"
"היו סימנים?"
"סימנים..?למה...?"
"להתאבדות."
"לא,א..ני לא חו..שב.ת"
הלכתי משם.
הרגשתי שאני חייבת לספר את האמת.
אחרת אשתגע.
הלכתי לחדר.
"אין מצב שאני ממשיכה לשקר"
"השתגעת!?!"
"לא,פשוט אני לא מסוגלת.מצטערת."
מישל ניסתה לעצור אותי,אבל לא היה כבר טעם בניסיונותיה.
היא קראה גם לבר.
לא משנה מה אמרו,זה פשוט עבר לי ליד האוזן.
עד שבר אמר
"תעשי את זה לפחות בשבילינו."
"בשבילכם?"
"בשבילך התכוונתי."
נכנסתי לחדר של יועצת השכבה.
מי שהייתה נראית קודם שמחה ומחויכת,
הפעם נראתה מאיימת ומפחידה.
סיפרתי לה הכל.
אמרתי שאני הייתי איתו שם.
ופשוט לא יכולתי לעזור.
לא הזכרתי מילה על בר או מישל.
כשחזרתי לחדר חפציי היו ארוזים ומישל סגרה את רוכסן התיק שלי.
"מחווה אחרונה ממני אלייך.ביי"
"מה?"
"לא ברור לך?את איתי ועם כל הבית ספר הזה גמרת."
נשכבתי על המיטה.הסתכלתי על התקרה,ולא האמנתי.
התפללתי שזה לא ייקרה לי.
הדקות פתאום נראו לי כמו ימים.
הזמן עבר לאט לאט,נותן לי לחשוב יותר ויותר על איך הרסתי את חיי.
"עשיתי את הדבר הנכון,עשיתי את הדבר הנכון,עשיתי את הדבר הנכון.."
סיננתי מבין שפתיי הסדוקות.
רכזת השכבה נכנסה לחדרי.
שעת הדין הגיעה.
"את נשארת.תנצלי את הישארותך כאן.אל תנוחי על זרי הדפנה."
" שום דבר, שום אירוע שארע לה, ואף אחד שפגשה, לא הכינו אותה לאותו השקט. השקט שאחרי הסערה..... "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
