[=זה כל הסיפור ! =]

סיפור עם סוף מפתיע 

 תאונת הדרכים/ירדן לשם

"שלום אני מדברת עם תומר קליין?"  "כן,מדבר" "מדברת שני, חברה של סיוון אתה חייב להגיע לכאן מיד!!!" "להגיע לאן?" שאל תומר מופתע "לכאן לבית הספר שלה! עכשיו!"

"למה?" "תראה אני חייבת לנתק בוא עכשיו!" היא אמרה ונשמע ניתוק. תומר הצליח לקבל   אישור לצאת ממקום עבודתו. הוא נכנס למכונית מבולבל ומודאג.

'מה כבר קרה ? למה אני צריך ללכת לשם..? סיוון? קרה משהו לסיוון?!' הוא תופף על ההגה השחור  בעצבנות "נו!! זוזו כבר!!!!" הוא קרא וצפר בעצבנות. לאחר כשלושת רבעי שעה הגיע תומר.

"שם?" שאל אחד המאבטחים "תומר קליין קראו לי לכאן ו.."  "הי! אבי! העלה את המחסום!" הוא קרא והמחסום עלה.הוא התקדם עם המכונית וראה התקהלות של אנשים.

ואז תומר ראה, הוא היה בהלם תחילה לא זז הוא הביט בהם. אימו בכתה על כתף אביו שהניח ידו על פיו כלא מאמין , ואחותו ישבה ישיבה כפופה וכבשה  את פניה בידיה.

"לא..לא..לא..!!!!!" הוא קרא ויצא בסערה מהמכונית.

היא שכבה שרועה על הכביש, והחל טפטוף, טיפות אחדות טפטפו על פניה, וזה נדמה היה כאילו בכתה.

"לא לא לא......." מלמל תומר וחיבק אותה. לא היה  אכפת לו שהבגד המכובד שלו נכתם בדם.

"תאונת פגע וברח..." מלמל אביו. עיניו של תומר האדימו והחלו לזלוג מהן דמעות שירדו במורד פניו.  לאחר מספר דקות הגיע האמבולנס ואחרי בדיקות וטיפולם של הפרמדיקים פינו אותה לבית החולים. כל המשפחה נסעה לשם.

נכנסו לחדר בזמן שהדוקטור בדק מספר דברים.

  "היא הייתה בדרכה לבית הספר.. ו.. אז ברגע שהיה רמזור ירוק להולכי הרגל החלה לחצות את הכביש ואז הנהג הזה הגיע ו.." ספרה שני חברתה של סיוון.

"לצערי, בדיוק היום השארתי את הסלולרי שלי בבית.. ולמזלי מישהי עברה שם ונדהמה מהמראה המזעזע התקשרה במהירות למשטרה, לבית החולים ונתנה לי לצלצל אליכם.. המשפחה שלה..." "תודה, שני חמודה.." אמרה אמה וליטפה את לחיה.

"תנו לנו מספר ימים ונראה מה נוכל לעשות ומה צריך לעשות.." תודה דוקטור" אמר אביו דויד,הביט בביתו הצעירה ביותר, ששכבה במיטה מונשמת ומעולפת. הוא ליטף את שערה  ויצא מהחדר עם עיניים דומעות."אמך מחכה לך בחוץ" שני התיישבה על אחד הכיסאות ליד מטתה של סיוון. ולחשה לה משהו באוזן.

"את תחלימי, תאמיני לי , הרופאים והמשפחה שלך תעשה הכל עבור ההחלמה שלך! אני אוהבת אותך כל כך! את תהיי בסדר את חייבת! ,ביי סיוון" היא נשקה את הלחי שלה ויצאה עם עיניים דומעות עם  אמה של סיוון, נעמה.

תומר ואחותו שירה ישבו ליד מיטתה, אחזו בידה הרכה והנעימה. "אני ממש מצטערת להפריע, אבל שעות הביקור הסתיימו, תוכלו לצאת בעוד מספר דקות?" שאלה האחות, שירה לא ענתה ותומר אמר בקול צרוד וחנוק "כן..עוד כמה דקות.." מבטו חזר שוב אל אחותו הקטנה,הוא ושירה נישקו אותה ויצאו מהדלת.

-

"החלאה הזה!! אנחנו חייבם לגלות מי עשה לה את זה!" קרא תומר לתוך שפורפת הטלפון  "אבל תומר זה אבוד.. אין טעם .." אמרה שירה שישבה בסלון ביתם  יחד עם הוריה.

"עבר כבר שבוע.. ולא התקשרו מבית החולים?" הוא שאל "לא.. אבל נוכל לבקר אותה עוד בערך כשעה שיחלו שעות הביקור.." "בבקשה חכו לי, אני עוד מעט מסיים לעבוד וחוזר הביתה.." "ברור שנחכה לך, רק תשתדל להגיע כמה שיותר מוקדם."אין בעיה, תודה רבה אני חייב לנתק, להתראות!" הוא קרא וניתק. 'לא משנה אם אנחנו באים כל יום, שום דבר לא משתנה.. סיוון בבקשה, אל תעשי לנו בעיות..' חשב ונזכר במריבה שלהם בבוקר, היו צעקות וצווחות וכל אחד יצא כעוס וזועף מהבית. 'לא אמרתי לך מספיק פעמים ,עד כמה אני אוהב אותך.. סיוון אחותי הקטנה..' הוא הביט בתמונה המשפחתית שניצבה על שולחנו במשרד. הוא אחז בה, חייך חיוך חושף שיניים לבנות ונוצצות מביע אושר, דויד ונעמה היו מחובקים  ושירה הניחה את זרועה על תומר. כל מי שראה את התמונה הזאת אי פעם אמר איזה תמונה יפהפייה ומדהימה התמונה הזאת. וזאת הייתה התמונה האהובה ביותר על תומר.

"נו דוקטור יש חדש?" שאל דויד "הטיפול ממשיך, היא מחוברת למכונת הנשמה ולצערי הפרמדיקים גילו  מספר שברים בגופה. שבר באגן ובעמוד השדרה ובקצב הזה.. אני לא אשקר סיכויים קלושים שתחזור להכרה, ואם תחזור להכרה היא תהיה נכה לכל החיים..ו.." לפתע נשמעו צפצופים מחדרה של סיוון, הדוקטור נכנס לחדרה ואחריו משפחתה.  "הדופק והנשימה שלה יורדים!" קרא הדוקטור והביט במוניטור המצפצף. "תביאו את השוקר החשמלי!" קרא הדוקטור והאחות הביאה לו את המכשיר. "בבקשה צאו מהחדר" אמרה האחות והוציאה אותם.

"להתרחק!" נשמעה קראתו של הדוקטור לפני תריקת הדלת.

"נו..נו..נו..!!!" קרא תומר והלך הלוך ושוב הלוך בשוב במהלך איזור ההמתנה.

"אני לא מאמינה שזה באמת קורה לי.." מלמלה נעמה ודויד חיבק אותה.

"אני רוצה אותה בבית.. עכשיו.. שכל הסיוט הזה יגמר.." מלמל תומר ושירה חיבקה אותו בזמן שדמעות החלו לזלוג מעייניה.

הדוקטור יצא מהחדר עם פנים חמורות סבר. "צר לי להודיע..אבל היא לא שרדה ולא הצלחנו להצילה.." זה היה נורא הם החלו לבכות ולצעוק.

ואז הוא נעמד שם "תומר? אתה תומר קליין?" "כן.. למה..?" שאל תומר בקול צרוד "אני יודע מי פגע באחותך.." תומר נעמד "מי?? מי?!" הוא קרא האיש צחקק ונעמד מולו "מי שפגע בה הוא תומר, תומר! קום כבר!"

תומר קם בבהלה וסיוון נעמדה מולו.  "בוקר טוב ישנוני!" היא קראה וחייכה "מה..מה.. סיוון את.. את חיה!" הוא קרא "ברור שאני חיה טיפשון! עכשיו, אמא בקשה ממני להעיר אותך, אתה צריך לקום, אתה עוד תאחר לעבודה!"

הוא לא ענה ופשוט חיבק אותה. "סיוון לא אמרתי לך מספיק פעמים כמה  אני אוהב אותך ובאמת אין לך מושג עד כמה."

סיוון המופתעת חיבקה אותו ונישקה את הלחי שלו "אז תוכל להסיע אותי לבית הספר בדרך לעבודה שלך? אחי , שאוהב אותי ושאני לא יודעת עד כמה?" הוא חייך מאושר "בטח בטח! עוד כמה דקות ואני אהיה מוכן. "אוקי תודה, אני מחכה לך למטה. " הוא אמר וסיוון  ירדה למטה  מבולבלת אבל שמחה מההכרזה של אחיה "אמא הוא ער! והוא מתנהג בדרך המוזרה ביותר שהוא התנהג אי פעם! הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושאני לא יודעת עד כמה!" האם חייכה מרוצה ושמעה את המשך הסיפור של סיוון.