לפני כמה ימים ישבתי בחדרי ושמעתי קולות של מריבה מבעד לחלוני.
הבטתי מטה ולעיניי נתגלו גבר ואישי המתווכחים ורבים בקולי קולות. "איך את מסוגלת?!" , " אל תצעק עלי!" וכו'..
רגע אחרי זה חזרתי לעיסוקיי ופיתאום הבנתי.
איזה כיף לי שאין לי זוגיות.
נכון שזוגיות אמורה להיות פיסגת החלומות , אבל האמת היא שרוב היחסים הזוגיים הם לא משהו ולוקחים המון אנרגיה מהבן אדם, שיכלה בקלות למצוא את דרכה בדברים אחרים שייתנו יותר סיפוק.
אני לא נגד זוגיות ,אני פשוט מתחילה לראות שהיא נעשת לי פחות משמעותית וחשובה.
כשראיתי ושמעתי את הזוג הזה נזכרתי במערכות יחסים שלי בעבר, איך על הכל צריך לדבר וכמה אנרגיות מושקעות בלמה הוא עושה את מה שהוא עושה? למה הוא התכוון? האם אני צריכה לוותר או לריב איתו? האם זה עיקרוני? וכו'....
היו לי מערכות יחסים שנהנתי בהן ,אני לא אומרת שלא ,אבל אחריי שהייתי שם אני כבר לא כל כך בטוחה שזה בשבילי.
כיף לי שאוהבים אותי ,כיף לי לאהוב בחזרה. אבל כל הכבדות הזו של לדבר על כל דבר ,של כל הזמן להתחשב ולא תמיד ההתחשבות היא הדדית ניראה לי שזה יותר מרוקן מאשר ממלא.
זה אחד הנושאים המעטים שאני מקווה שאני טועה בהם ושזוגיות באמת מפתחת ותורמת עוד משהו חוץ מכאב ראש וחור בלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
