עלמה יודעת.

הרמתי מעליי את שמיכת הצמר העבה. קר בחוץ.

בקושי רב התרוממתי. הגוף התנגד לכל תזוזה. סחרחורת חזקה תפסה אותי והראש היה כבד.

מישהי עם ריח של בושם מתוק התקרבה אליי. היא לחשה לי שהכול בסדר.

"שכבי. הגוף שלך עוד לא הבריא מהטראומה, את צריכה עוד לנוח" אמרה, תוך שהיא מלטפת את ידי עם ידיה החמות.

טראומה? לנוח? אבל ישנתי כ"כ הרבה. 

ניסיתי שוב להתרומם, אבל הראיה היטשטשה והגוף צנח. 

בפעם הבאה שהתעוררתי קולות של התרגשות היו סביבי.

הגוף היה קליל יותר והסחרחורת הרבה פחות מורגשת.

יכולתי לזהות את הקולות של עלמה. היא לחשה משהו ואז קרבה אליי.

"אופירה! את רואה אותי? את מזהה אותי?!" הקול שלה היה שבור, התנועות שלה היו רכות, החיוך שלה היה רועד. לא אופייני לנערה הכי אנרגטית וחזקה שאני מכירה.

'כן. עלמה'. זה כל מה שהצלחתי להוציא מפי. הטון היה יבשושי עד כי העדפתי לולא הייתי עונה לה כלל.

לרגע היה נראה כי עלמה מנסה להגיד לי משהו, אך התחרטה תכף. ידה שכיסתה את פיה הסגירה אותה ולא יכולתי להישאר אדישה לכך. בכוחות רבים הצלחתי להוציא מילמול ארוך שלא התאים למילת השאלה הקצרה, לזו בעלת ההבהרה האחת שרציתי להוציא מפי. עלמה הסתכלה עליי ברחמים, מבט שכל-כך שנאתי בדרך-כלל אבל הייתי צריכה הפעם. לא יכולתי להסביר למה, אבל היה לי נוח איתו, התנחמתי בו.

עצמתי את עייני ארוכות, כמו לאגור מעט כוח, ופקחתי אותן הכי חזק שיכולתי. נראה כי עלמה נבהלה מכך, לא ניתן להסביר אחרת את הקריאה שיצאה מפיה. מיד כשהתעשתה הבינה כי למרות המצב בו אני נמצאת לא נפגמה יכולת הקליטה שלי ובטח שלא הסקרנות הילדותית שלי. היא התנצלה בפניי, חייכה חיוך מאולץ ולא הוסיפה מעבר. נפגעתי. על כך שהסתירה ממני דבר מה ובעיקר על שניצלה את מצבי העגום.

הייתי נואשת למישהו שיתרגם את מחשבותיי לעולם. הרגשתי רע, רציתי לצרוח. מלבד יבבות חלושות לא הצלחתי להשיג את מבוקשי והייתי מתוסכלת מכך עד כאב. פה ושם עוד הצלחתי להוציא מילה בודדת ולעיתים רחוקות לחבר שתיים כאלו ועם כל הצלחה כזו ההתרגשות סביבי הייתה עצומה. הייתי קמה מהמיטה רק בתמיכה משני צידי גופי הרעוע, וגם זה בעיקר לנוחיות או להזרים קצת דם לכפות רגליי הקרות. במקרים אחרים הייתי מובלת בכסא גלגלים.

עלמה עוד נכנסה ויצאה מחדרי פעמים רבות וכל פעם דיברה איתי בזהירות מתישה, כמו משחקת באש. התחושה שהיא מסתירה ממני דבר כלשהו גרמה לי לראותה באור שונה בתכלית ממה שהייתי רגילה לפני הפגיעה. היא הייתה נראית לי קטנה וחסרת עמוד שדרה. לעיתים נכמרו רחמי עליה יותר מאשר על עצמי. היו פעמים שכאב לי עליה ופעמים בהן שנאתי אותה על-כך.

באחת הפעמים בהן שנאתי אותה, בעודה משחקת בשיערה האסוף ברישול היא החלה לדבר. לדבר ממש, בשטף. פתאום לא נזהרה. היא אמרה הכול, כל מה שישב לה על הלב זה זמן רב כל-כך. לא האמנתי למשמע אזני, האם היא מנצלת את חוסר יכולתי לענות לה? האם היא מרגישה הרבה יותר נח כשהיא לא זוכה לתגובה ממני? גיבורה על חלשים! בעוד המחשבות מהדהדות בי היא המשיכה בדיבורה ואז הטילה את הפצצה, הייתי המומה. זה היה סוד שהחזיקה ימים ארוכים. היא לא הביטה בעיניי, פחדה מהתגובה היחידה שיכולתי לתת לה. היא הייתה נבוכה, פגועה, כעוסה כל-כך.

היא ידעה למה עשיתי את זה. יתרה מזאת, היא ידעה שאני גרמתי לכך!

היא פרצה בבכי ומיררה דקות ארוכות לתוך השמיכה שכיסתה אותי. רגשות השנאה שבערו בי הוחלפו באהבה כנה והזזתי את ידי ללטוף את שערה. זה עודד אותה. 'סליחה עלמה, סליחה..' לחשתי ודמעות שטפו את עיני האפרוריות.

באותו הרגע נכנסו לחדר כמה פרצופים מוכרים שהפכו להמומים למשמע רצף המילים שהוצאתי מפי.

ההמולה שמסביב, ההתרגשות שנרשמה בפני כולם. הכול קרה כל-כך פתאום, בבת אחת.

הנשימה שלי הייתה כבדה והתחלתי להשתנק, אור חזק סינור אותי. הרגשתי איך מרימים אותי בבת אחת ומגלגלים את המיטה ששכבתי עליה. הדבר האחרון שאני זוכרת זה את עלמה צועקת מתפרצת בבכי.

מאז, שום דבר לא היה אותו דבר. מאז, אני לא יכולה ללכת. בקושי יכולה לשמוע. והעיניים, רואות-לא רואות.

כשהחמצן לא מגיע למח הוא פוגע בכל תא בחסרונו. והיה חיסרון רב.

אני אינני שימחה ואינני עצב. אין בי רצון ולא חשק. חסרת כל כיוון, כל ידע או דעת.

אני עוד ייצור ששוכב בלי נוע ובלי זוז בחדר 3, מחלקה ג'.

הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער

שם בדוי.