היא הולכת ברחוב, לא לבד. פתאום הכל מתפרץ. היא נושכת תשפתיים, חזק, שלא יצא הכאב. מרגישה דקירות בגוף, והעיניים בינתיים מוצפות. הדמעות יורדות. לא מהר ולא לאט. אבל בקצב אחיד.
משתקפת בחלון ראווה, רואה את עצמה. האף אדום, העיניים אדומות. בוכה וממשיכה לשתוק.
היא מחליפה מבטים עם הסובבים אותה, אף אחד לא שם לב. כי אולי היא בוכה רק בפנים.
הכל יצא, ברח, התפרץ החוצה, בוואת אחת, בלי שום הודעה. ככה פתאום. אבל לא סתם. היא כזאתי, בתקופה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
April .