מנגו ואני טסנו לנופש ביוון.
בארוחת הערב הראשונה היינו בשוק כשהבנו שאם אנחנו רוצים
לשתות צריך לשלם איזה 2.8 יורו. תיחנק ולא ייתנו לך לשתות. גם לא מים מהברז. גם אם
תיתקע בגרונך חתיכת בשר לא אכילה, ותזחל על הרצפה ותצרח, מים, מים, או, ווטר,
ווטר, יגיע המלצר חמור הסבר וישאל אותך, אתה רוצה להזמין? ואם אתה אומר לא הם
מסלקים בבושת פנים את כוסות היין מהשולחן, כדי שתתבייש לך, שהתקמצנת על שתיה.
בכלל יש ליוונים קטעים של עקשנות לא מוסברת. למשל,
ישבנו באיזה מקום שעישנו בו נרגילה, בחרנו כיסאות מגניבים כאלה שהיה להם גג ופרטיות,
והיה כתוב על הלוח בחוץ שזאת פינת "צ'יל אאוט" במסעדה הזאת, שיש שם
"שישה", שזאת נרגילה, "קוקטיילס ולונג דרינקס". הזמנו שישה
וביקשנו קולה, אבל הם לא הסכימו בשום אופן להגיש לנו שם קולה, למרות שבשאר חלקי
המסעדה הם בהחלט מגישים שתייה קלה. מסתבר שמה שכתוב על הלוח בחוץ לא היה המלצה,
אלא קביעה.
גם היה מצחיק בערב הראשון כשישבנו לעשן שישה בכיסאות
שפונים לרחוב, וכל התיירים שעברו שם הסתכלו עלינו בעיניים כלות. ממש הרגשנו כאילו
אנחנו מדליקים אותם בטירוף עם השישה הזאת. אירופאים נורא מתלהבים מנרגילה, זה נראה
להם אקזוטי. הם ממש נעצרו, הסתכלו עלינו, הצביעו, דיברו, בקושי עברו כאלה שלא
הסתכלו עלינו מעשנים.
היה באמת תענוג. אין תחושה כייפית יותר מאשר להיות
תייר. ישבנו בבריכה, קראנו הרבה, יצאנו בערב, אכלנו במסעדות צהריים על הטיילת
ובמלון בוקר וערב, היה לנו חדר נאה ומפתח ענקי לדלת- זה היה חדר "עתיק"
אז מנגנון הנעילה היה כזה שהשתמשו בו לפני המון שנים.
יש לי פאנץ': במלונות ביוון באמת רואים את הישראלי
המכוער. לא בגלל שהוא גונב מגבות, או צורח אחד לשני מעבר לבריכה, או עושה בושות
בקבלה ומאשים את הפקיד התם שהוא אנטישמי- סתם, כי הוא מכוער..
יום אחד קצת מזמן, כשאחי הגדול ואישתו עברו לתל אביב,
הם נתנו לי כיריים. פגשתי את אח שלי בחוץ, שמרתי לו חנייה בדיוק מול הבית, הוא נתן
לי כיריים, חזרתי פנימה סוחבת את הכיריים, ובגלל שנשאתי משא כבד תקעתי את המפתחות
בדלת ונכנסתי פנימה. זה היה בשעה 11 בערך, בשעה שלוש הלכתי לעבודה.
מתישהו במשך היום, נגיד באיזור אחת, נשמעה דפיקה בדלת.
אני קצת פחדנית, במיוחד כשאני לבד, ואם אף אחד לא אמור להגיע אלי זה מאוד מפחיד
כשדופקים בדלת. אולי זה שאריות מהדירה הקודמת, שבה פחדתי שבעל הבית יקפוץ במפתיע
ואני אצטרך להסביר לו מה אני עושה שם. תמיד חשבתי שאני גרה שם באופן לא חוקי.
הסתכלתי בשתיקה דרך העינית- בדירה שאנחנו גרים בה עכשיו יש עינית שאני מגיעה
להסתכל בה, לראשונה בחיי- וראיתי מישהו זר. אז לא פתחתי לו. הוא דפק אחרי זה שוב,
בהיסוס- אולי הוא ראה שנהיה חושך בעינית וידע שהסתכלתי, ואז הלך. פחדתי קצת אבל
השכחתי את זה מעצמי.
כשהגיע הזמן ללכת לעבודה לעומת זאת, ולא מצאתי את
המפתחות, נפל לי האסימון. הם היו תקועים בדלת. מ11 עד שעה שלוש. והאיש הזה ידע
שאני שם, לבושתי. לא הרבה אנשים שוכחים את המפתח בדלת ואז הולכים מהבית. רובם
שוכחים אותו שם ואז נכנסים פנימה.
דרך אגב זה נורא כיף שעכשיו גם אחי הגדול ואישתו גרים
כאן. אני אעניק להם שמות בדויים חדשים לרגל המאורע: אוברמענטש ואיין.
כל השנה שעברה כשקרובי משפחה, אנשים מהתיכון, וזרים
מוחלטים שאלו אותי מה אני עושה עכשיו, נאלצתי להסתבך עם התשובה המסורבלת, אני עושה
עכשיו מכינה לעיצוב כדי להתקבל ללימודי תקשורת חזותית. אני מכינה תיק עבודות. חלק ממה
שכל כך כיף בלהתקבל ללימודים זה שמעכשיו התשובה שלי היא, אני עובדת בינתיים, אבל
שנה הבאה אני מתחילה ללמוד. זה מעלה כמובן את השאלה המוכרת, האם אנחנו עושים דברים
כי אנחנו רוצים לעשות אותם או כי אנחנו רוצים לספר למישהו אחר שעשיתם אותם? בסך הכל,
לעיתים קרובות בזמן שאתם עושים משהו כייפי או משהו משוגע, עובר לכם בראש איך תספרו
את זה למישהו אחר. אז אולי כשבוחרים קריירה וזה, או מחליטים אם ללמוד או לא, עדיף
לחשוב מה יהיה הכי כיף לספר.
סתם. כל זה הוא כמובן מגוחך לחלוטין, במיוחד אם מתחשבים
בקטעי ספרים שקראתי באחרונה אודות איך להיות מאושר, או רציונלי, או מקרי. או חכם
מזרחי. לא צריך להיות אכפת לנו מה אנשים אחרים אומרים. למען האמת, האושר הוא בר השגה ובר קיימא, והוא נמצא אצלי בראש, אושר הוא החלטה, לא חשוב מה קורה. אין קשר מוכח בין רמת עושר למשל, ובין רמת אושר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
