euphoria from my point of view

בוקר,

טרם הספקתי לנקות את קורי השינה מהעיניים,

ולמוחי מזדנבת מחשבה,

שאני שמנה.

ואני לא. אני בכלל לא.

ג'ינס מידה 34, 36 לפעמים,

אז למה כשאתה אומר לי את המילים הללו, רוצה אני את עצמי להעלים?

צהריים,

עוד לא אכלתי כלום,

גם ככה השומנים שבגופי יעשו את התפקיד נאמנה.

על איזה שומנים אני בעצם מדברת?

הרי אין כאלה,

אין כאלה בכלל.

אולי רק בבטן,

וגם זה, צריך שיהיה לאישה,

ובכל זאת, קולך חוזר ומערער לי את המחשבה.

את שמנה, את שמנה, אתה שמנה, אני רציני

ערב,

מבט עגום בעין, כבד על הלב,

בבטן ריק, יותר מתמיד ריק.

עד מתי זה יימשך? עד מתי...