זה עדיין כואב וחסר, אבל אני מנסה לחזור לעצמי אחרי הרבה זמן של חוסר יציבות מוחלט.

שלשום הייתה מסיבת הסיום של השכבה, הטקס. בלי להזכיר כל מה שאכלתי בזמן ההקמה, כמה רצתי ממקום למקום, כמה טחנתי את הלחם עם שוקולד שהם הביאו- הרבה זמן לא אכלתי לחם אחיד פרוס, וטחנתי כשהגעתי הביתה (בסביבות 11 בלילה). הייתי עם ההורים ורציתי לחגוג קצת כי אחרי הכל סיימתי את בית הספר, אז לקחתי עוגה ופחזניה. ואז רציתי עוד פחזניה והתחיל מן ריב כזה עם ההורים. גם אתמול היה לי יום לא ממש נחמד, בגלל הפחזניות האלה. אפילו זה לא היה רעב. סתם לקחתי ברגע שכולם יצאו מהביתה. פחזניות, עוגה. פשוט בלי לחשוב. העוגה שהכנתי לאמא משתי חבילות וחצי של שוקולד מריר, שקדים, קינמון, תפוח, חמאה ועוד- אכלתי את כל מה שנשאר ממנה. את כל ארבעת החתיכות. ומהפחזניות? איזה שש.

ההורים שלי. הם אמרו שהם יהיו איתי כשהייתי בעודף משקל. שהם יעמדו מאחוריי, שיעזרו ויתמכו.

אז הם לא עשו את זה. טוב, אז בהתחלה הם אולי עזרו קצת, עשינו מעט שינויים בקניות- גבינות 3%, פחות ממתקים וכאלה, אמא הייתה מכינה לי גם קופסאות עם ירקות חתוכים. אבל ליד זה היה את הג'חנון ביום שבת, את הארוחות העתירות ביום שישי, את המשקאות הממותקים, את העוגות. אבא קונה מאפים מתוקים כל פעם שיוצא לו, אמא קונה עוגיות בתירוץ של "את לא היחידה שגרה בבית" ועוד.

מי בעצם אוכל\אכל\יאכל את כל הדברים האלה? ברגע שאני נשברת אני יכולה לחסל עוגה ועדיין להרגיש שלא אכלתי כלום. "את לא היחידה שגרה בבית" אבל אני כן היחידה שאוכלת את כל הדברים שאת קונה כביכול בשבילכם, האחרים שגרים בבית. אחי מעדיף לאכול את החטיפי דיאט שאני קונה לעצמי, את המיני טוויסט ואת ה"רגע קל". אמא כל הזמן מתלוננת שכשאני הולכת איתה לקניות אז אני מעצבנת ולא נותנת לה לקנות את מה שהיא רוצה (שזה אומר: עוגיות, קוראסונים, עוגיות מסוג אחר ועוד). כשיש משהו בבית, ואני יודעת שהוא שם, הגוף שלי כבר מתרגל לעובדה שאני אוכל אותו בשלב מאוחר יותר. לא משנה כמה אני אנסה להתמודד נגד זה.

נשארו עוד פחזניות ועוד מהעוגה וגם קוראסונים במקפיא. מחר בבוקר אחרי שכולם ילכו לעבודה אני אזרוק את זה. את הכל.

שלא ישאר כלום. שאני לא אוכל לראות. שאני לא אדע\אגע\אריח. כי אני משתגעת. כי אני מרגישה חרא עם עצמי אחרי זה, וההורים לא מבינים. אחרי שצעקתי עליהם ביום חמישי, שיבינו שזה קשה לי, אז אמא אמרה שהם יעזרו. שיפסיקו לקנות כי זה מגרה. אני הרי מכינה מלא עוגיות ועוגות בשבילם כי זה עושה לי טוב לתת למישהו ממני. אני מכינה דברים שגם אני יכולה לאכול במידה בלי לחשוש. אבל רק שידעו שזה כלכך קשה לדאוג לעצמי, לנסות להיות שלמה עם עצמי.

כי אם יש מישהו שצריך לעזור לי זה הם. שאם בא להם לאכול משהו שיצאו למסעדה. כבר זמן רב לא הייתי איתם במסעדה כי לא בא לי ללכת איתם. גם לא בא לי לאכול איתם צהריים או ערב ביום שישי, רק בשביל הקטע המשפחתי כביכול. לא בא לי להיות איתם, לא בא לי להיות בבית. זה יעבור, כן כן. קשה פיזית\נפשית. נוראי.

התחלתי שוב עם השומרי משקל אחרי איזה שבועיים שלא היה לי ראש לשום דבר מלבד לאכול את החיים שלי החוצה. הדפסתי דפים חדשים של יומן המעקב, נקיים ויפים. האכילה של אתמול עדיין מורגשת בבטן, ולמרות כל הבחילות של הזמן האחרון והרצונות העזים- לא היה לי לב להחמיר עם המצב ולהקיא או לצום. התחלתי שוב לעבוד על הכושר ושרירי הבטן בעיקר: הרמות רגליים וכפיפות. היה טוב ואני אמשיך עם זה גם היום. אגב, אני גם עובדת בקייטנה שכל יום נכנסים בה לבריכה. וצריך להוציא הרבה אנרגיה בשמירה על הילדות החמודות בקבוצה 3> ואני מתכוונת לשמור על כל מה שייכנס לתוך הפה שלי!

אני יודעת שיהיה טוב. ואני אעבור כמה ימים של 16 נקודות עד שאני אתייצב על עצמי. השקילה הבאה שלי היא ביום של הנשף: ב-7/7. ועד אליה אני אעשה כמיטב יכולתי לחזור למסלול שבו הייתי קודם, בתקווה מלאה שאמשיך בו ללא סטייה מיוחדת.

תכננתי בכלל לכתוב על משהו אחר, לא נורא בפוסט הבא.

שיהיה לכולם פה בהצלחה!

כי אם מחפשים ממש ממש טוב, אפשר למצוא אופטימיות גם בסופרמרקט. D: