בסופו של דבר

הפוסט הזה, כמו הרבה מהפוסטים בבלוג הזה, כל כך הולך להישמע עכשיו כמו פוסט התבכיינות של ילדה בגיל שש בגן. כמו של כל הילדות האלה שאומרות שאין להן חברים והולכות כל חמש דקות לבכות בצד. אז זהו, זה פשוט מה שזה. אלוהים, כמה שאני חסרת היכולת להכיר חברים. חסרת היכולת להמציא חברים דמיוניים. חסרת היכולת להיקשר למישהו. וזה לא עוזר לצאת עם אנשים העירה, זה לא עוזר לדבר עם אנשים, זה לא עוזר לבהות במסך שעות ולקוות שמישהו ירשום משהו. כל זה הדברים האלה מוכיחים רק שאני חסרת חיים באופן מדהים. פשוט חסרת חיים וכל כך בודדה עד שאין אפילו אדם אחד שיכול לדבר איתי. יואו, אין לי כוח כבר לעצמי. ברוך השם, אני נוסעת לגרמניה מחר. אולי זאת תהיה הזדמנות טובה לברוח מעצמי. אולי. כנראה שלא. כנראה שעד שמישהו בכלל יראה את הפוסט הזה ויבין עד כמה אני מרגישה חרא, ומתוך תחושה טהורה של רחמים יגיב פה, אני כבר אהיה במטוס רחוק מכאן ומהרחמים האלה. זה כל כך מזויע להיות אני. בצורה פשוט מדהימה. מזויע ברמה שלא קשה לתהות למה אני לא מצליחה ליצור קשר עם בן, או ליצור קשר עם ידידה עד שתהפוך לחברה, או למה אני מרגישה כל כך חרא.

היום פתחתי את האלבום המשפחתי וראיתי תמונה של אבא שלי. התמונה היחידה שיש לי שלו. והרגשתי כל כך מגעיל שבאותו הרגע לא היה בנאדם אחד מכל המספרים בפלאפון שלי שיכולתי לצלצל אליו ולומר לו שעוד חמש דקות אני הולכת פשוט לבכות. כן, פשוט שיהיה לי פרץ של בכי מגעיל וילדותי שבמהלכו אני אוכל לדבר עם בנאדם. אז נורא פשוט, פתרתי את הבעיה והלכתי לנגן בפסנתר. לא עזר. ראיתי סרט. לא עזר. אני כותבת עכשיו בבלוג. אני תוהה אם זה יעזור בכלל. אני פשוט מקרינה ריחוק. חלק מההגדרה שלי כ-yaluden היא כנראה להיות מרוחקת וקרירה. ועם כל כמה שכיף לי עם מעין במרכז העיר, כל כמה שכיף לי לפגוש את האנשים במשחקי הפריזבי, אין אפילו מישהו אחד שהיה רוצה שאני אהיה חלק יותר מרכזי בחיים שלו וזאת תחושה חראית במיוחד. בין אם כחברה ממש טובה או משהו אחר.

אני מניחה שכל התחושה החרא הזו קשורה בעניין האחרון של אהבה שהיה לי בחיים. לאחרונה החלטתי לנסות לצאת איתו. וכתבתי לו אסמס על זה. שאלתי אם הוא רוצה להצטרף אליי למשהו בעיר. והוא ענה תשובה כל כך מטומטמת, שאני אעזוב אותו בשקט. וכל מה שיש לי לומר על העניין זה פאק איט. הוא פשוט גורם לי להרגיש כל כך רע וכל כך טוב באותו זמן. איך זה יכול להיות שכשאני רואה אותו אני בקושי יכולה להוריד ממנו את העיניים, ויש בינינו שיחה מרתקת ואני מרגישה איתו הכי נעים שבעולם, ושבאמצעים מתוקשרים הוא כזה חרא איתי. כל כך תינוקי וכל כך מגעיל. בא לי להקיא מזה. כמה אחריות אני כבר יכולה לקחת על ההתנהגות שלי איתו? שייקח קצת בעצמו ויבין שהוא מתנהג זוועה.

כל כך נמאס לי. כל כך. זאת כזו נחמה גדולה שאני עוזבת את כל האיזור הזה לחודש. ברלין, אני באה. ואחרייך, מכון ויצמן.