בסופו של דבר

כל המעטים שצפו בקברט, מכירים ודאי את השיר הזה של לייזה מינלי.- http://www.youtube.com/watch?v=E3rkLRJ0m0k

ולמי שלא מכיר, הרי הזדמנות להכיר שיר נפלא ממיוזיקל נפלא אפילו יותר.

בכל מקרה, התחושה הזו לאחרונה ממש מציפה אותי. השיר הזה כל כך מתחבר נכון למה שאני מרגישה. זאת באמת הפעם הראשונה שאני מרגישה את התשוקה הזו באופן כל כך חזק, באופן כל כך ישיר. בכל פעם שאני רואה אותו, פשוט קשה להתמודד עם התחושה הזו, לא לקפוץ עליו בחיבוקים ונשיקות, לא להחזיק לו את היד, לא ללטף לו את הבטן. כנראה שזה באמת מעבר לזה, הרבה מעבר להתאהבות קלה של הגוף. רק לשמוע אותו, לשמוע את הקול שלו, לדמיין אותו, לחלום עליו. זה כל כך נעים. בכל רמח איבריי אני מרגישה את ההתאהבות הזו. גם מבחינת הראש שרוצה לשמוע אותו, לדבר איתו, להקשיב לו. וגם מבחינת הגוף, שרוצה לגעת, להכיר. והעובדה שאין שיתוף פעולה מהצד השני, פשוט לא מפריעה בכלל. היא לא מעניינת אותי. זה פשוט כל כך ממלא אותי שיש מושא לאהבה הזו, שהאהבה הזו בתוכי כבר לא אבודה.

אני באמת לא יודעת לאן זה יתפתח, אם בכלל. אבל בינתיים זה טוב.