בסופו של דבר

אני מלאה בלבולים, פנטזיות, היפוטזות ותחושת סותרות. בלבולים- ממני וממנו, פנטזיות- שלי עליו, היפוטזות- מה אם הוא... ותחושות סותרות- איך זה יכול להיות שאני עדיין מרגישה מאוהבת בו אם הוא אמר שזה נגמר.

שום מה זה מזכיר לי את הסרט 'וכל הג'אז הזה' ששם מדובר דווקא על מוות כתהליך שהעיכול שלו מתרחש בחמישה חלקים: כעס, הכחשה, משא ומתן, דיכאון וקבלה. אם אפשר להשליך מזה באיזשהו מקום על המצב שלי כרגע איתו, המצב הוא פחות או יותר הדחקה. או ייאוש. אני לא בטוחה. וואלה- קשה לי לקבל את זה שהוא אומר שהוא לא אוהב אותי, קשה לי לקבל את זה שהוא לא מאוהב. אז אני בונה לעצמי איזה עולם של פנטזיות- למקרה שהוא יחזור, למקרה שבכל זאת יהיה משהו, שאולי יבוא לו פתאום או שהוא יבין שהוא כן היה מאוהב ולא התנהג 'כאילו'. ואז שיגיע כמובן החלק הבעייתי ביותר- שהוא יבחר בזה, ושהוא ירצה לחזור ויגיד את זה. אבל הכל זה פנטזיות- שכולן מקורן באותה הדחקה של התהליך. מצד שני יכול להיות שזה לחלוטין ייאוש- כי נורא ברור לי כבר שזה מאחוריו, ושאין סיכוי כבר שהוא יראה אותי באור רומנטי.

בכל פעם אני מחכה איזה שלושה ארבעה ימים בכיליון עיניים לשיחה איתו. ובכל פעם רגע לפני שאני מתייאשת לחלוטין, השיחה מגיעה. ובכל פעם שמגיעה- מרגישה את זה צף מחדש, בדיוק כמו בשיר של רחל- פגישה, חצי פגישה... ושוב הסעיר הכל! כל כך שמחתי לשמוע את קולו, להתמכר לניגון הזה, להשתחל לעוד כמה רגעים לחייו ולעדכן אותו במה שקורה בחיי. אבל אחרי זה- מתחילות שוב הקונספירציות- למה הוא התקשר, בשביל מה הוא התקשר, מה הוא רצה לשדר, מה היו הסיבות שלו לשדר את זה... בקיצור- בלבול!

באמת שזה שלב מוזר ומבלבל, כי כל הנושא של ההדחקה גורם לי להסתובב עם חיוך מרוח על הפרצוף כל הזמן, ומצד שני להרגיש זיפת בפנים בתוכי. כל כך רוצה לחזור מצד אחד, וכל כך מרגישה בתוכי את ההכרה שזה בלתי אפשרי. והטעויות שאני עושה נערמות אחת על גבי השנייה, כמו איזה ערמת קקי של עטלפים באמצע מערה. בסוף עוד אבוא ואגרוף את זה משם, אבל בשביל זה אני צריכה שיהיה לי טיפה יותר כוח להתעסק עם זה. כן- פצעים צריך לגרד בשלב מאוחר יותר, אחרי שכבר מצטברת עליהם ערימה של עור. ואז בסוף או שזה נטמע לחלוטין בגוף ונעלם לאט לאט, או שזה נושר. הבעיה היא שגם כאשר היו לי אבעבועות רוח לא הפסקתי לגרד- ושנים נשארה שם הצלקת כמעין לקח ללמוד לעתיד. אני כל כך רוצה ללמוד מהלקח הזה, ולהפסיק לגרד- אבל זה קשה. ובאיזשהו מקום מרגישה כאילו אני רוצה שתהיה לי עוד צלקת כזו, רק הפעם לא במצח, אלא איפשהו שם בלב...

נורא נורא נורא מוזר הקטע הזה.