שלשום, היה היום המדהים בחיי.
יום שלווה באינספור רגשות : עצב ,שמחה,כעס ,תסכול ,בלבול, חרדה וכמובן-התרגשות רבה.
יום שפותח באופן רשמי, ברור ומובהק לכל : רבותי, הגענו לסוף !!!
אבל, סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר...
כך אומרים ,לא ?!?!
היה לי יום מדהים, לא האמנתי שהוא ייצא כל כך יפה,יום מלא אנרגיה ושיתוף פעולה מכלל חברי השכבה.
למרות הריבים והכעסים, אני יכולה להגיד בפה מלא שסוף - סוף הצלחנו !!
הצלחנו להתחיל את הסוף של הסוף בצורה נעימה, כייפית ואופטימית.
תמיד שמגיעים לסוף של הסוף, אני מתחילה לפתח שיטות של התרחקות, של אאוטסדריות, בשביל לא להרגיש שאני חלק מהסוף, לא דעת שכל זה גם איכשהו כל זה מתקשר אלי.
השנה החלטתי להתמקד בצילום.
צילום זו חוויה משונה,קצת אחרת,התפקיד שלך הוא החשוב ביותר,לנצור ולשמר רגעים של אושר,שלא יחזרו על עצמם לעולם.
הצילום מתמקד באנשים - שכל אדם הוא עולם ומלואו,כל אחד סוחב עימו את שק הרגשות שלו ובכל פעם שולף ממנו רגש אחר לעיני המצלמה.
הרגעים שהמצלמה תופסת הם נדירים,כל כך יפים,עדינים,שבריריים,מלאי חיים ואהבה גדולה.
אותם הרגעים שתמיד יהיו כל כך נעימים לזיכרון.
אני מרגישה שאותם הרגעים זועקים אלי: אל תשכחי אותנו !!! - ואני, לא אשכח.
איתי הם ישארו,תמיד.
על המדף, בתוך קופסא קטנה, הן נחות להן בשלווה, בתוך 9 קלטות.
810 דקות של אושר,יופי,שמחה ואפילו גם כאב.
כל מאוויהן של אותם הקלטות, הוא לצאת אל העולם ולהיראות לכל.
היה לי יום מדהים.
וכמו כל דבר בחיים,הוא נגמר.
צריך להשלים עם זה, איכשהו.
יום שמיניות 2008 - שזועק לכל "סוף".