שיחה עם עלויימ

כמה דברים קרו ויקרו

אני כרגע עושה כלום פחות או יותר

אני קמה בבוקר אוכל אגס הולכת לבית הספר חוזרת אוכלת צהרים הולכת למחשב מנגנת רואה טלוויזיה מתקלחת אוכלת והולכת לישון

עמוס!

כל זה מצד אחד

מהצד שני הראש עמוס כל כך

בעבר ובעתיד.

מעבר נושא

תכלס (תוהה) החיים שלי הם כמו סיטקום

הכל זה סיטואציות הזויות שניגמרות ב"אמא:ילדי הקט אני צריכה לישלוח אותך לפנימיה. ילד:אבל למה?. אמא:כי אין לי כסף ליקנות לך בובה חדשה.(שניהם פורצים בבכי)"

או ב"עדי,ספורטאית מיומנת,בעבר שקלה 119 קילו אך עכשיו אחרי ארבעה ימי אימון עם אדידס שוקלת 19 קילו!!!!! להשיג אדידס בכל רשת חנויות אדידס בכביש החוף,לוד ועזה!."

או במאיה:"אנחנו לא נוכל המבורגר כי זה כזה זול ומגעיל"

יובל:"אז אני לא אוכל אותך"

ואלו רק מהיומים האחרונים!(שאני זוכרת)

אין ספק שאני צוחקת ללא הפסקה

אני מקווה שלבנות שלי (מי שלא מבין ראו פוסט ראשון) לא ימעס מהצחוקים האלה בקרוב (גם אחרי שאני אעבור)

כי זה הרבה ממה שמחזיק אותנו ביחד

אבל זה הגיע לאיזה שיא שאני לא רואה לאן זה יכול לגדול מכאן..

מכירים את זה שמשהו טוב מדיי

ואתה כבר רואה את התהום

והיא עמוקה!

זה מה שאני רואה כשאני מסתכלת על הבנות שלי

הלוואי הלוואי שהן יעברו מסביב

כי אני ממש לא רואה לאן זה הולך מכאן

אולי העזיבה שלי תשנה משהו ויתחיל להיות מעניין!

תצחקו תהנו תעשו שטויות

אני רואה את המעבר הזה מתקרב כמו רכבת במהירות של 400 קמ"ס כמו סלמדו בכיתה

קבלו בלוג לפנים מזמן לא ראיתי שנינות שכזו: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=605406