Logic Sense of Self-Destruction

בזמן האחרון אני חושבת הרבה על הזמן

שעובר ולא חוזר.

והגעתי למסקנה שאני ממש לא מנצלת אותו

אז עכשיו אני פשוט מנסה לעשות את המקסימום שאני יכולה לנצל אותו נכון.

למלא את הראש בדברים לא ממש חשובים אך מעסיקים, רק שאני לא אחשוב על מה שלא צריך

להתמלא באופטימיות שלא ממש אופיינית לי, פשוט כי אין ברירה.

היא נכנסה לביתה. פסעה במהירות לאורך המסדרון. רק כשנכנסה לחדרה נרגעה מעט. היא התיישבה מול המסך הלבן ונאנחה. המסך הלבן בו ראתה את חייה הקצרים עוברים למול עיניה ואז שוב, פעם נוספת. אך הפעם היה זה מהיום בו הכירה אותו עד הווה. היא חייכה חיוך צר ונוקשה. היא לא הצטערה לרגע על שום זיכרון שנשאר לה ממנו, אפילו על אלה שהעדיפה לא לזכור. היא אהבה. אהבה כל כך חזקה שהפכה בין רגע לדבר הקשה בחייה. היא לא הצטערה שאהבה. היא רצתה לאהוב. אך עוד מעט דבר לא יהיה חשוב.

באותה שנייה היא יכלה להיות כל כך הרבה דברים, היא יכלה להיות כל אחד מהדברים שאחרים יכלו להעלות בדעתם. אך דבר אחד ויחיד ידעה, שאף אחד אחר לא יכל אפילו לשער. היא הייתה כלום. הרבה מסכות הסתירו את פניה במשך השנים, אך כעת, כשישבה למול המסך הריק וראתה את השתקפותה חיוכה נעלם. היא יכלה למצוא מסכות רבות להלביש על פניה באותו הרגע, אך בגלל אפשרויות הבחירה המורחבות העדיפה להישאר ערומה.

באותו מסך ראתה את השתקפותן של כל אותן המסכות שלבשה במהלך חייה. היא חשה גאווה. המסכות נראו לה לפתע כל כך אמיתיות. אילולא הכירה את עצמה היטב, יכלה בקלות להאמין לכל אחד מהסיפורים שהסתתר מאחורי כל מסכה. היה בה את החוכמה והתבונה שכל אחד היה רוצה לעצמו. אך כעת כבר לא היה לה צורך בשימוש בהן. היא עייפה מהטיפשות וחוסר המודעות של הסובבים שהאמינו לכל מילה שיצאה מפיה, או אלה שהאמינו בסתר ליבם שהיא חולנית והיו בטוחים שהיא אפילו לא חושדת. היא תמיד ידעה הכל. אפילו יותר ממה שרצתה או הייתה צריכה לדעת. היא ירקה לצד מתחושת הגועל שעטפה אותה. גועל מכל אותם הטיפשים שתופסים את מקום החכמים, הורסים את העולם ומבזבזים אותו במקום לתת לטובים מהם לבנות אותו. לו יכלה הייתה הורגת כל אחד מהם במו ידיה. היא נעה באיטיות לעבר החלון ואטמה אותו מכל כיווניו. המסך הלבן הפך שחור וכבר לא ראתה בו דבר.

היו לחייה כל כך הרבה צדדים וכיוונים מהם יכלה להתפתח, אך בחרה דווקא בכיוון היחיד שהוליך אותה לאבדון. היא הודהמה מהמודעות. בכל אותו שביל חייה ידעה איכן לפנות ולאן ללכת כך שחייה יגיעו דווקא לנקודה זו. היא תמיד ידעה מה תעשה כשתגיע. היא ידעה שתוכל לשים לזה קץ ברגע הנכון.

היא החלה בכתיבת חייה ומותה לפני שיהיה מאוחר מדיי.

הרי חייה עלולים להסתיים לפני שתספיק לכתוב הכול. היא כתבה וכתבה. הקדישה לכך ימים ולילות בלי לשים לב לזמן שהתעקש לזרום בהרמוניה מושלמת מתמיד.

כשסיימה את המסמך החליטה לא להעביר בו תיקונים. הרי תמיד חשבה שאין משובח יותר מכתיבה ראשונית שנכתבת ברגע האמת. היא העבירה מבט נוסף במסמך. מילה אחת נאמרה באותו לילה "מושלם". היא הדליקה סיגריה אחרונה, שאפה בכבדות את שאיפתה האחרונה והשליכה אותה על המסמך. באותו לילה שני דברים קרו. בדקות האחרונות לחייה הדמות היחידה שעליה יכלה לחשוב היה רומן גארי. חוכמתו הרבה הגיעה לקיצה דווקא כשעמד בפני ההחלטה החשובה בחייו. בלהט הרגע החליטה, קרנבל המסכות ימשך לעד.