יפן שוכנת בסמוך לסין, ולכן התרבות הגבוהה הראשונה שהגיעה אליה היתה התרבות הסינית.
הסינים לא ניסו להשתלט על יפן, כך שכל מה שהיפנים ספגו מסין היה מרצונם. התרבות הסינית לא הגיע ליפן ישירות מסין, אלא בעקיפין דרך קוראה, שם היא אומצה מאות שנים מוקדם יותר. הצבאות היפניים, שהתערבו במלחמות הפנים של קוראה במאות הראשונות לספירה, נחשפו לתרבות הסינית, ובשובם ליפן הביאו איתם את מה שלמדו. בסוף המאה הרביעית, עם גבור המלחמות בחצי האי הקוראני, נמלטו משפחות אצולה קוראניות וסיניות ליפן והצטרפו לעלית היפנית. גלים נוספים של פליטים משכילים מקוראה הגיעו במאות השישית והשביעית.
המשפחות הקוראניות דוברות הסינית שהתיישבו ביפן הביאו עמן מילים סיניות, שנכנסו לשפה היפנית. במשך הזמן גבר תהליך זה וכמעט כל מילה סינית היתה כשרה לשימוש ביפנית, אם נהגתה במבטא היפני ושולבה בתוך מבנה המשפט היפני. המילים הסיניות לא דחקו את המילים הקיימות, אלא העניקו אפשרות נוספת של התבטאות. בדרך כלל שימשו המילים הסיניות לרמת דיבור גבוהה, והמילים היפניות לרמת דיבור נמוכה יותר. למרות קליטת המילים הסיניות, היפנים לא עברו לדבר בשפה הסינית מאחר והתחביר והדקדוק היפניים נשמרו.
עם המילים הסיניות הגיעו גם כתב הסימניות הסיני (קנג'י). בניגוד לאותיות המערביות, הסימניות לא מבוססות על רישום ההיגוי של המילה, אלא על רישום המשמעות שלה. הסימניות התפתחו מציורים, אך במשך הזמן הן הגיעו לשכלול כה רב, עד שניתן לרשום בהן את המושגים המופשטים ביותר. הקושי הרב ביותר בלימוד הכתב הסיני נעוץ בצורך לזכור רבבות סימניות. למילים סיניות רבות יש את היגוי זהה, והסימניות אפשרו להבחין בין המשמעויות השונות.
במשך הזמן הפכו ידיעת קרוא וכתוב והכרת הקלסיקה הסינית לסימן ההיכר של המעמד הגבוה ביפן. ככל שעלתה יוקרתה של ההשכלה הסינית, גדל מספר בני האצולה שלמדו את הכתב הסיני. כאשר היפנים ניסו לעשות אדפטציה לסימניות הסיניות, נוצר מצב שביפנית ניתן לקרוא כמעט כל סימנית בשתי צורות לפחות: בקריאה הסינית המקורית (במבטא יפני) או ע"פ משמעות הסימנית ביפנית (שימוש בסימניה הסינית רק לשם הצליל שלה מבלי להתייחס למשמעותה המקורית). לסימניות היתה השפעה מכרעת על התרבות היפנית: הן צרפו את יפן אל הציוויליזציה הסינית והציבו בפני היפנים אתגר אינטלקטואלי מתמיד: איך לכתוב את שפתם בסימניות הסיניות.
זמן מה מאוחרת יותר, במחצית הראשונה של תקופת היאן (סביבות מאה 9), השלום והשגשוג הביאו לפריחה תרבותית רבה. בתקופה זו יצאו שתי משלחות לסין, כשהראשונה (804) כללה את הנזיר קוקאי שלו מיוחסת המצאת הקאנה.
הבטחון העצמי התרבותי של היפנים בתקופת היאן התבטא בכך שהם פיתחו כתב פונטי משלהם לצד כתב הסימניות הסיני. מאחר שהשימוש בסימניות לצורך צלילן בלבד היה מסורבל, התפתח ביפן במאה ה-9 כתב פונטי (קאנה), בעל קווים פשוטים יותר, המציין רק צליל ולא משמעות. באופן זה נוצרה מערכת של 48 אותיות, שכל אחת מהן מציינת הברה מסוימת (ולא א"ב של צלילים בודדים כמו במערב). כאמור, המצאת הקאנה מיוחסת לנזיר בשם קוקאי.
הכתב הפונטי התפתח בשתי מערכות מקבילות: קטקאנה (katakana) והירגאנה (hiragana). האותיות הפונטיות לא ביטלו את הסימניות, אלא השלימו אותן: אותיות קטקאנה קטנות שנכתבו לצד הסימניות נועדו לציין את דרך קריאתן ביפנית, ובתוך הטקסט השתמשו בהן לרישום מילות חיבור וסיומות שאינן קיימות בסינית. בהירגאנה השתמשו לכתיבת מכתבים, יומנים ושירים. מאחר שנשים הרבו להשתמש בהירגאנה (מאחר ולא הורשה להם ללמוד את הסימניות הסיניות) היא נקראה "כתב נשים". כיום משמשת ההירגאנה לרישום מילים יפניות שקשה לכתוב אותן בסימניות, בעוד הקטקאנה משמשת לרישום שמות מערביים ומילים מערביות שנטמעו בשפה היפנית.
לכל אות של הקטקאנה יש אות מקבילה בהירגאנה, ולהיפך. היום, הטקסט היפני משלב בתוכו את הקאנג'י (הסימניות הסיניות שמביעות משמעות), הירגאנה וקטקאנה יחד. בין המילים אין רווח, כך שמילות היחס שנכתבות בין המילים בהירגאנה מסייעות להבין את הכתוב ולהבדיל בין המילים. המצאת הקאנה העניקה תנופה להתפתחות הספרות היפנית, משום שהקלה את כתיבתה.
אני יודעת שזה נשמע מעט מפחיד, אבל באמת שזה לא נורא. את הקאנג'י (הסימניות הסיניות) ניתן ללמוד ע"פ אסוציאציות, מאחר והן בכל זאת מזכירות לעיתים את הדבר אותו הם מציינות. ההירגאנה והקטקאנה די דומות מבחינת הכתיבה שלהן, ובעת הקריאה הודות לקטקאנה בקלות ניתן לזהות מילים שאינן יפניות (כגון: המבורגר, שמות שאינם יפניים, טלוויזיה וכד').
החדשות הטובות הן שבניגוד לשפות המערביות, ביפנית לא צריך להסתבך עם זמנים וכתיבה נפרדת לזכר ולנקבה. הזכר והנקבה נהגים בצורה זהה, אין זמן עתיד – יש הווה ועבר בלבד. כבר מתוך ההקדמה אפשר לראות איך נתחיל את הלימוד שלנו:
1. לימוד הירגאנה
2. לימוד קטקאנה
3. לימוד קנג'י (הסימניות הסיניות)
את הלימוד עצמו נבסס בעיקר על אסוציאציות, מה ההברה או הסימניה מזכירה לנו מהעולם שלנו.
לקריאה נוספת על יפן, אני ממליצה על ספרו של בן-עמי שילוני "יפן המסורתית תרבות והיסטוריה". הוצאת שוקן, 2001 (260 עמודים).
הספר עולה בסביבות 86 ₪.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Victoria!
