אז זהו חוזרים מהחופשה.

כבר הייתי בחופשות, יותר מעניינות או פחות, אבל אני לא זוכרת שכל כך קשה לחזור. או שאולי סתם שכחתי.

זה היה קשה. פשוט ככה. האמת שבלי קשר די נמאס לי מהעבודה, אז אולי זה מחדד.

בכל מקרה, ראשון היה פשוט זוועה.

אבל אז בשני החלטתי, אני צריכה חופש, ואני גם אצא לחופש.

וככה העליתי חיוך על פני, והחיים נעשו הרבה יותר יפה, כשחופש ונופים יפים פשוט רק לי מחכים. איזה כיף לי =)

רק הוא, שאוהב ומפחד, לא מעז לחזור, לא היה יותר כיף לעשות את זה יחד. הרי זה רק ענין של זמן עד ששוב נתחבר....

אז זה מקור הכל.

היה כאן משהו לידי. מישהו מקסים,

חגים. חופש. זה אמור להיות זמן שמח לא?!

אז זהו,

באיזשהוא שלב זה מאבד את זה.

פעם כשהיינו צעירים וקלילים, היינו מרימים טלפון בשרשרת (ואז עוד לא היה פלאפונים לכל ילד) היינו תוך חצי שעה מתארגנים ליציאה לטיול. קונים כמה שטויות ויוצאים לדרך.

היום, צריך חודש מראש לתכנן וגם אז יש סיכוי גדול לביטול.

בסוף אתה מוצא את עצמך מבלה את החג במיטה עם ספר, או במקרה הטוב ממנגל עם המשפחה.

החברים תקועים עם הילדים, נוסעים לבקר את  ההורים שלהם, או את  ההורים של האישה או קבורים עמוק עמוק בעבודה.

נשארנו איזה 5 רווקים/ות, ויצא כל החשק לבלות.

אבל מה אני מתלונת, החיים יפים.

כשהחברה הנשואים תקועים לנקות לילד את הנזלת, אני נוסעת להפגש עם חברים על חוף הים. לשבת על סיגריה וקפה, ולתכנן את הטיול הבא למזרח.

אז זהו, עוד חג נגמר, דוקא היה לא רע, קצת נחתי וגם נהניתי.

עוד חצי שנה חלפה, החיים ממשיכים, כולם מתקדמים. רק אני מרגישה כאילו לפני רגע סיימתי תיכון, והחיים שלי..., זו בכלל לא אני, זו משהי שנסעה במסלול המקביל.

נכון שהיא דומה, אבל מה, תסתכלו מעל המצח יש נקודה חדשה. רואים זו לא אני - אולי זו השכנה...

ובינתיים, עד שאני אתחבר לעצמי, ואשלים עם השנים.

שיהיה חג שמח.