ברווז פקין

השעה כמעט עשר בבוקר במרכז תל אביב. השמש שמחה בחוץ, אנשים הולכים לפה ולשם, מכוניות מסיעות את יושביהן למקומות סתמיים וקסומים באותה המידה ואני יושבת בבית קפה . אין לי שום מקום שאני צריכה ללכת אליו או משהו שאני צריכה לעשות.

(שתיקה מביכה בתוך הראש שלי)

אני רוצה להגיד את זה לעצמי שוב. אין לך שום מקום שאת צריכה ללכת אליו ושום דבר לעשות.

וזה בסדר.

הנה, קחי למשל את האישה שיושבת פה בשולחן הטוב בשמש קוראת לה הארץ ושותה אספרסו בלוק מוקפד וזרוק באותה המידה. היא נראית די מרוצה. ומה עם האיש שקורא ספר בספסל פה בחוץ? גם הוא נראה די שמח.אנשים באו ואכלו בריוש ושתו כוסות אין ספור של אמריקנו-בלי-חלב ומיץ תפוגזר. בחורות על אופניים חולפות בחלון ובחורים בלי אופניים חולפים לצד השני.

תמיד תהית מי האנשים האלה שגודשים את בתי הקפה פה באמצע הבוקר כאילו אין עבודה בעולם. עכשיו את יודעת. זו את.

עוד מעט תחזרי הביתה ותכיני ארוחת צהריים מהפסטה שנשארה מאתמול ותחתכי סלט עם בצל כי אין לך עם מי להתנשק היום, תקראי קצת ספר ואחר כך תנמנמי קצת באור הרך של הצהריים שמסתנן מהמרפסת. ובערב תלכי  להולנדית כי מחר את שוב לא עובדת ותוכלי לישון עד מאוחר.

מחר אולי תקחי את המצלמה הגדולה ותלכי לטייל קצת בעיר עם מוזיקה באוזניים. ואולי תורידי סדרה ותראי את כל הפרקים שלה ברצף.

את לא צריכה להרגיש מיד שיש צורך למלא את הימים במעשים מלאי משמעות. אולי אחרי כל כך הרבה שנים של לא-מסתדר-לי-אני-לא-נושמת תתני לעצמך קצת לנשום?  תני לעצמך להיות קצת בתוך ההרגשה הזו כמו שמתחממים בשמש חורפית עם עיניים עצומות. כמו בחופשה בתוך החיים שלך ואז אולי תוכלי להפנים שזו לא חופשה.

זה חופש.

העבודה החדשה בסדר

הדירה החדשה בסדר

הבחור החדש בסדר.

הכל בסדר.