._.

sorry ._.

כמו שאמרתי,כתבתי 2 פרקים.

מי שלא קרא את הראשון מוזמן לקרוא למטה.

בקרוב אני ישים עיצוב חדש שידיד*שמןואימובמיוחד* יטרח להכין לי אותו.

מקווה שתואהבו :ם

היא קמה.
שוב פעם כמו בכל לילה,שוב היא חלמה על זה.למה זה לא יוצא מראשה?
כל פעם האירוע הזה,שבגללו חייה נהרסו לגמרי.היא בחיים לא תבין מה קרה שמה,הכל קרה כ"כ מהר והיא הייתה כ"כ קטנה והיא לא זכרה דבר בברור
דבר אחד תמיד יפתיע אותה,למה הפיה לא סיפרה להם? לא הגנה עליהם? אחרי כל מה שהם עשו בשבילה? זה המעט שהיא יכלה לעשות בחזרה.
היא נאנחה,מנסה להבין איך מחיים מאושרים היא הגיע למצב הזה,שהיא סך משרתת פשוטה בבית של עשירה משוגעת.
היא היתיישבה לה במיטה,ונזכרה באותו אירוע.
היא רכובה על סוס,מחזיקה באותו בחור בלונדיני חזק.
 הם רכבו שעות,היא זכרה איך הם עצרו במרחק רב משמה,
ליד מעיין מים,הסוסים שתו והאנשים הכינו את נשקם.
אותו בחור בלונדיני,שאז חשבה שהוא מבוגר והבחינה כעת שהוא די צעיר.לא יותר מבן 15 כך חשבה,הושיב אותה ליד עץ וטיפל באפה.
"לעזאזל,הייתי צריך לטפל בך כשיכולתי..הפצע ממש החמיר! אני מתנצל,הם הכריחו אותנו להמשיך- לא הייתה ברירה.לא ידענו אם יש להם תיגבורת" הוא לחש .
היא נזכרה איך באותה שניה היא פרצה בבכי,היא לא ידעה למה אבל היא פשוט הייתה חייבת.
"הי הי,די לבכות" הוא לחש..הוא ליטף את פנייה וניגב את דמעותייה.
"יש לך מושג למה הם עשו את זה?" היא שאלה בחשש.
"פשיטה על כל הכפרים באזור...מפלצות רעבות.פשוט מחסלים כל דבר העומד בדרכם.
 מספיק, עדיף שלא נדבר על כך אני רואה שזה לא עושה לך טוב" הוא לחש לה.
"אני אקח אותך לכפר הסמוך,את היחידה ששרדה. היה לך מזל, נקווה שיהיה מי שיטפל בך שמה."
היא הנהנה,וכך הם הגיעו לכפר הבא.
היא לא זכרה במדויק את המלחמה שהייתה בכפר,היא רק זכרה איך אותו בחור -שמסתבר ששמו היה פיטר- לקח אותה לראש הכפר.
בניין גדול באמצע העיר.
כמה אנשים היתגודדו ליד אותו בניין,האדם הלבוש בבגדים יוקרתיים היה ראש הכפר.
כולם לבשו בגדים פשוטים לידו,ככה שהיה קל לזהות אותו.
"שלום לך אדוני" אמר פיטר לעברו,הוא ואמלי קדו.
"אוי אוי אחד מהלוחמים שהצילו את האזור,איך אפשר לעזור לך נער צעיר?" אמר ראש הכפר ולחץ את ידו של פיטר.
"יש לי כאן ילדה צעירה שאין לה איפה לחיות,היא ניצולה של אחד הכפרים המתים.היש דרך שהיא תוכל לחיות כאן תחת חסותו של מישהו?"
"אני יכולה לגדל אותה בתנאי אחד" התערבה אישה שאמלי לא הבחינה בה עד אותו רגע.
בגדייה היו יוקרתיים אפילו יותר מבגדיו של ראש העיר,היא עמדה ליד חבורת אנשים שהיו לבושים כמותה.
"הגענו בדיוק הרגע..ושמעתי את שיחתכם"-היא התחילה להסביר כששמה לב למבטיהם המופתעים.
"שמי היא קסנדרה,אני בטוחה שאתה יודע מי אני, אדם"מבטה הופנה לראש הכפר ומיד המשיכה"אני מחפשת משרתת חדשה,אם היא תסכים לעבוד עבורי היא תוכל לקבל בית, אוכל וכל מה שתצטרך.נשמע לכם טוב?"היא חייכה.
"זאת קסנדרה אחת מהנשים העשירות בעיר, אני בטוח שיהיה לה טוב אצלה" לחש אדם,ראש הכפר לפיטר.
פיטר הביט באמלי,"את רוצה?" הוא לחש לה.
היא לא ידע מה מצפה לה,היא חשבה שאותה אישה תיהיה נחמדה,היא עשתה רושם של אחת כזאתי.
היא לא ידעה שכאן היא חרצה את חייה לשנים של עבדות ויחס דוחה.
אבל,היא הנהנה.
היא והאישה הלכו לביתה הגדול,לא לפני שהיא נפרדה מפיטר בחיבוק, בגלל היא חיבבה אותו מאוד.
הבית של האישה היה בגודל של לפחות של 2 בתים מחוברים,והוא היה מפואר ביותר.
וככה היא הגיע לפה,כבר בת 15. כל כך הרבה שנים של יחס משפיל,ודוחה.
לאותה אישה הייתה ילדה בשם אליזבת, והיא הייתה מפונקת.
אמלי לא אהבה אותה במיוחד,הן תמיד היו רבות אחת עם השנייה.
אמלי הייתה חכמה יותר כך שהיא תמיד ניצחה בקלות.
ככה עברו להם השנים,הביטחון העצמי שלה ירד-היא בטוחה שהיא לא שווה כלום.
היא קמה מהמיטה, והיא שמה לב שהיא נרדמה באמצע העבודה.
היא רצתה רק לנמנם מעט. למזלה, קסנדרה לא שמה לב.
היא המשיכה לתלות כביסה,לנקות את הבית לעשות את הדברים הרגילים שהיא עושה.
היא הבחינה שהבית הגדול ריק לגמרי, אז היא יצאה החוצה לבדוק מה קורה.
היא הבחינה באדם זקן שמדבר עם קסנדרה ואליזבת'
בחצר הגדולה של הבית,שהייתה מקושטת בהמון צמחייה.
היא היסתתרה מאחורי שיח גדול והקשיבה.
"עקב מצב קשה של גנבים בעיר,ושלפני שבוע תקפו את ביתי פניתי אליך. אני רוצה שתלך לאלבין ותבקש ממנו ללמד את הבת שלי להילחם ולהגן על עצמה.
גם מפני המשרתת שלנו,הן בדרך כלל רבות הרבה והיא פראית! היא מכה את ביתי ללא הרף! אני רוצה שהיא תלמד להגן על עצמה מעט, תסביר לו את זה" נשמע קולה הקודר של קנסדרה,מה שגרם לאמילי לחייך,מכיוון שאינה בת אנוש. גופה היה חזק ביותר.
היא הצליחה להרים דברים ש10גברים לא הצליחו.
היא הייתה מנצחת את כולם בקלות, אבל לפני שבוע או יותר פלשו גנבים לאזור וגנבו מאנשים.
אותו דבר קרה לפני כמה ימים.
השם אלבין היה מוכר לה,היא ניסתה להיזכר והיא נזכרה,אלבין היה הלוחם המפורסם הוא בן מלמעלה מ200שנה,הוא לימד את אמא להילחם.היא חייבת להגיע אליו בכל מחיר.
"אמאאאא אני לא רוצה נו!! "יללה אליזבת בקולה הילדותי,למרות שהיא ואמלי היו באותו גיל,אליזבת הייתה נורא ילדותית ומפונקת.
"תשתקי! תפסיקי להיות כזאת מפונקת! את הולכת וזהו זה!" צעקה עליה קסנדרה והיא השתתקה.
"בכל מקרה,הבנת? קח זה התשלום שלך"
ממה שהיא הצליחה לראות זה היה שליח הוא רחב על סוסו משמה.
"אבל אמא!" התחילה אליזבת לילל שוב.
"די! כנסי לבית ועכשיו! אני יוצאת לסידורים"
אליזבת נכנסה לבית וטרקה את הדלת בחוזקה.
אמילי נכנסה מיד אחריה, לפני שאליזבת הספיקה לעלות קומה אחת למעלה לחדרים תפסה אמלי בידה
"תקשיבי לי ואני יגרום לך להישתחרר מהלימודי לחימה" לחשה לה אמלי.
היה לה רעיון איך ללמוד להילחם,זאת הדרך היחידה שלה להישתחרר מכאן, להיות כמו אמה, לוחמת נודדת עד שאמא התאהבה ופגשה באביה.
"ולמה שאת - ששונאת אותי כ"כ תעשי זאת?" אמרה אליזבת והעיפה את ידה של אמלי.
"תקשיבי ותסתמי כבר! את רוצה או לא?!"
"בסדר..."
"תקשיבי,הבן אדם הזה אלבין. זה הלוחם המפורסם נכון?"
"ברור"
"הוא גר רחוק מכאן?"
"כן, למה?"
"תקשיבי. תבקשי לשם שינוי ללכת לבדך, ואמך בטח לא תסכים. תגידי לה שאני אבוא איתך, בתור מגן שאני ישמור עליך כי אני מספיק חזקה להגן עליך...שכנעי אותה בקיצור,נלך לשם, את תלכי לדרכך ואני אלך ללמוד במקומך.
פשוט תעסיקי את עצמך ותדאגי שאמך לא תדע שאת לא שמה. בכל מקרה היא כמעט לא בבית, היא כל היום בסידורים. אני אגיד לאותו אלבין שאני את והוא לא ידע והכל יסתדר מה את אומרת?"
"אבל..אם היא תגלה?"
"היא לא..רק אם תקשיבי לי."
"אממממ...........בסדר רק לא להילחם,אני כל כך לא רוצה להרוס את העור המושלם שלי" היא חייכה העיפה את שערה השחור והארוך אחורה וקרצה לאמילי.
"לא כמוך,שאת מלוכלכת ותת רמה,לי יש קצת כבוד עצמי בתור אישה ולא גבר,אם זה מה שיעשה לך טוב- אין לי בעיה,אני הולכת לישון קצת. נדבר על זה אחר כך"והיא עלתה לחדרה.
מקווה שאהבתם,חן.

עקב חפירות של ידיד שלי *אימושמןושעלטביותראהמאהמ*

פתחתי בלוג סיפורים XD

בעיקרון כל הבלוג*ושמובעיקר* מוקדש לסיפור אחד שלי,מרדרר :ם.

אבל אולי אני ישים סתם דברים שכתבתי.

אשמח נורא לתגובות וכאלה,וביקורות בונות.

בכל מקרה,הסיפור מספר על ילדה שסבלה בחייה,ובפנה מסויים מהילדה הטובה והרגישה שעובדת בתור משרתת

משהו משתנה אצלה והיא הופכת ליצור רצחני וקר,היא הורגת הכלל ללא רחמים..ו...עזבו תקראו :O

כתבתי כרגע רק 2 פרקים XD..

עלי לציין שאני חופרת ככה שהסיפורים יהיו ארוכים :םםםם

ועלי לציין שהסיפור הוא די מושפע מכמה סדרות\ספרים שקראתי*אהמ אני חולת ספרים* :ם.......

ואני יודעת שפרק הזה לא מסופר הרבה רקע וכאלה,אבל..כמו תבינו הכל בהמשך סומכים עלי?:ם.

לסיפור הזה קוראים מרדרר.אין לפרקים שמות.אני לא טובה בלחשוב על שמות לפרקים X=

שמי הוא חן אם זה משנה,אשמח נורא שתקראו (:

כל זה התרחש בעידן עתיק יותר, עידן שנמחק מזיכרונם של כל בני האדם מכיוון שהעולמות היתפצלו והמפלצות והיצורים חייו בעולם אחד והאנשים בעולם אחר אבל אז ,תקופה ארוכה כל כך לפני כיותר ממליארד שנים זה סיפורה של נערה שהבינה בדרך הקשה מה פרוש המילה כאב.
כאב סבל ושנאה-3 מילים שהיו בשבילה כמטרת החיים רצון עז להרוג ולהשמיד כל דבר העומד מסביבה
כי החיים האלה לא היו ראויים לכלום בעינייה.
לפני הפרדת העולמות לעולם בני אדם ולעולם של כל דבר שהוא לא בן אנוש כגון אלפים יצורים ומפלצות היה עולם אחד גדול ,ענק,עצום בגודלו שהכיל את כולם.
בכפר קטן של בני אדם המזכיר תקופה עתיקה עם בתים לא מפותחים במיוחד,
הרוב היו בתי עץ פשוטים. ולשליט היה טירה גדולה האזור מוקף בשדים בתוך הכפר חייה להם משפחת חצויי דמים.
חצויי דמים אלה חצי יצורים וחצי בני אדם,ההבדל היחיד בין יצורים לבני אדם הוא שליצורים אין רגשות ויש להם כוחות חוץ מזה הם בדיוק כמו בני האדם.
יש עוד הרבה סוגי של חצויי דמים כגון חצי אנשים חצי שדים אבל זה כבר סיפור אחר.
המשפחה הייתה כמו כל משפחת אנשים רגילה אם ובת,האב מת במלחמה.
האמא חצי יצור והאב אנושי.

 

יום בהיר,שמש זורחת לה. כולם עסוקים בשאיבת מים או טיפול בחוות,
אי שם ליד נחל קטן רצה לה ילדה  כבת שבע שנים ולא יותר,אדומת שער , שערה היה אדום וזה דבר מיוחד בקרב בני האנוש,
אבל בני האדם התרגלו לעובדה שהיא ומשפחתה אינם רגילים.
"אמא...בואי כבר" צחקה לה,אף אחד לא ישכח את החיוך שהיה לה חיוך אחרון אילו רק ידעה שזאת הפעם האחרונה שתחייך כל חייה.
חיוך של אושר.
"אני באה אני באה..לאיפה את ממהרת כל כך חמודה?" חייכה האם בשקט הסרבל שלה הכביד עליה והיא כולה מתנשפת.
בידיה חיות מתות,וכמה צמחים.
שערה שחור משחור והיא לבושה ברדס שמסתיר את ראשה,היא הייתה יחפה.
שתיהן הלכו להן יד ביד בדרך קוצנית למדי מכל מקום צץ לו צמח קוצני כל אלה נשתלו בשביל להקשות את הדרך
אל הכפר.
אחריהן בלי שהן הרגישו עקב אחד מהם,מהמפלצות הנוראיות האלה.
"חה חה חה,בני אדם זה דבר מטופש. בקרוב אני אוכל לאכול סוף-סוף" והוא נעלם בחשכה.

 

משפחה מאושרת ככה היו,הכפר כבר עבר קרבות רבים, אבל שרד אותם.
אבל אף אחד לא ידע מה יבוא עליהם.
"גברת ג'ון חזרת סוף סוף?" שאל אחד החקלאים את אישת שחורת השער.
"כן יצאתי עם הילדה שלי קצת. אני מזהה שהלילה תיהיה סערה כבדה אדוני,תכינו את עצמכם" מבט חושש היה על פנייה
היא הרגישה שמשהו לא בסדר.
"סערה? אבל השמיים בהירים..את בטוחה?" שאלו אותה החקלאיים מסביב, הם רק התחילו לשתול את היבולים
הסערה תהרוס את כל מה שהם עבדו בשבילו.
"האם אי פעם טעיתי?..ו..תסתכלו לשם מה זה הדבר הזה?"
כולם הפנו מבט ליער שהקיף את כל אזור הכפר,צל שחור התקדם משם.
"זה אדם,אבל בכל זאת תהיו מוכנים. אמילי תשארי לצידי"
אמילי אחזה בידה בחוזקה,והיסתתרה מאחוריה.
האדם התקדם לעברם,אדם זקן מאוד ומכופף. הליכתו הייתה איטית והוא די צלע,גופו היה פצוע והוא מדמם. ברגע שהוא הגיע מספיק קרוב אליהם הוא התעלף.
"לעזאזל תעזרו לו! הזקן הזה פצוע!" צעק אחד החקלאיים .
"אני יקח אותו אליה" אמרה גברת ג'ון מכיוון שהיתהה לה יכולת להישתגר ממקום למקום
באליה היא היתכוונה למרפא של הכפר,הם נותנים לה הגנה תמורה לכוחות הריפואי שלה
היא גרה על עץ באזור הדרומי של הכפר שהיה די גדול לכן זה היה מרחק רב.
"רוב הסיכויים שהוא ימות עד שנגיע רואים שהוא הותקף על ידי מפלצות.
אמילי תשארי כאן." היא לחשה והישתגרה לשם.

 

ביער הגדול,עץ אחד זוהר לו בצבעים ומסביבו הרבה גחליליות ישבה לה פיה. כנפייה היו ירוקות והיא הייתה ערומה לגמרי.
שער ירוק  זוהר ומבריק.
"זה בסדר מרייסיה אני יודעת למה באת לכאן, הניחי אותו ליד העץ יקירתי"
מרייסיה הניחה את האדם הקשיש בעדינות ליד העץ האיש פלאט הנחת כאב קלה.
"אני אטפל בו..לכי לדרכך."
"תודה לך פיוני."
באותו שניה הישתגרה מרייסיה מהאזור היא לא ידעה, שהיא עשתה את טעות חייה.

 

רוחות חזקות הגיעו לכפר שהביאו איתם עננים שחורים כבדים ומלאי גשם-מזג האוויר הפך להיות קר מאוד
כולם כבר ישנו,השקט סרר.שום דבר לא היה בחוץ, האזור היה ריק.
אך לא להרבה זמן,אותו אדם קשיש וזקן עמד לו באמצע הכפר.
גופו התחיל לזהור בצורה משונה היא היתפתל והיתפרפר על הריצפה
מגופו יצא גבר צעיר,כבן 30 לפחות, שערו היה כחול וגולש והוא היה לבוש בחליפה כחולה.
בידו אחז בחרב ארוכה לבנה ומצוחצחת.מסביבו התחילו להיתאסף מפלצות,המון מפלצות.
חלקם היו אנשים שמתו, חלקם היו מפלצות מעוותות.
"מוכנים?" שאל אותם וחייך.
כולם הנהנו.
מבט אחד אחרון על טירת השליט והחיילים שהרגו לא מזמן וכולם יצאו לתקוף את הבתים.
המפלצות קפצו על הבתים,הרסו אותם הוציאו את בני האדם מתוכם ואכלו אותם בפשטוט,
המפלצות בצורת בני אדם הרגו את הגברים ואת הנשים שמרו לעצמם.
דם עף לכל עבר.עד שהגיע אותו בחור לביתה של מרייסיה.
הוא הרגיש בזרם החזק של האנרגיה שיצאה מהבית והבין שהם לא אנשים רגילים.
'איך לא הרגשתי בזה?' הוא חשש לעצמו אבל נכנס.
הוא הרגיש איך חץ נכנס לביטנו,קורע את המעיים ואיך הדם יוצא וזולג לו.
רגליים הוכתמו דם והוא התקפל מכאבים.
בסוף התעשת והוציא את החץ מביטנו,הביט וראה את אותה ילדה קטנה עם חץ וקשת בידה.
"חתיכת ...." התחיל להגיד אבל מרייסיה בעטה בו החוצה.
בתגובה העיף את חרבו אליה אבל היא זזה מהר מדי.
היא הוציאה את חרבה חרב ענקית שחורה בעלת ניצוצות סגולים מבריקים
סמל האש מותבע עליה והיא כולה עולה באש.
"אמילי תברחי!" לחשה לה.
אמילי התחילה לרוץ עם כל אנשי הכפר הניצולים שלא מתו או נילקחו בשבי התחילו לרוץ
לכיוון מחבוא סודי אבל מתוך האדמה יצאה תולעת ענקית ובלעה את חלקם,
אמילי הצליחה לברוח והתחילה לבכות,אחת הבחורות לקחה אותה אליה
"בואי ילדה..מהר אין זמן לבכות!" אמרה לה,והן רצו על נפשם.
באותו זמן,מרייסיה והמפלצת המשיכו להילחם קרב חרבות.
"איך לא הרגשתי שאתה מפלצת..אני כל כך טיפשה." לחשה בזמן שהייתה צריכה לזנק מנקודה לנקודה
"בזה אני מסכים איתך גברתי" חייך אליה ובעט בפניה אל אחד הבתים,
הדבר גרם לדימום באפה.
היא ראתה סביבה את כל החקלאיים מהבוקר מתים ומדממים.
ליבה נצבט מזיכרונות אבודים שברגע הלכו לעזאזל.
"אתה תשלם על זה!" חרבה התחילה לזהור ולזהור והיא כיוונה אותו אל פניו.
בלי שהרגישה באו מאחוריה 2 מפלצות,היה להן ראש של עורב גוף של דרקון וזנב של נחש.
מפיהן יצא קרן לייזר ורודה,שחיסלה אותה במקום,והמשיכה להרוג אנשים מסביב.

 

באותו זמן,
אמילי והאישה המשיכו לרוץ
"אמאאאאאאא" יבבה אמילי שראתה מרחוק את אמא קורסת.
היא רק שמעה צרחה אחת "אל תתני להם לקחת אותך! תבטיחי לי"
היא המשיכה לרוץ ושמה לב שהאישה נעלמה.
'מה אני אעשה מה אני אעשה?!' חשבה לעצמה וראתה את אותו בחור עומד מאחוריה.
"לירות בי חץ,אין לך בושה אה?" לחש לה בקול עדין ובעט בפרצופה,אפה נשבר.
דם עף מכל עבר.
"את נראת טוב,תידגלי קצת ונישתמש בך או שאולי כבר עכשיו."
הוא העיף אותה על אחת מהבתים מהמרוסקים,גופה נחתך והיו לה המון צלקות על הפנים.
הוא היתקרב אליה צעד צעד אדיש לכל מה שמסביבו"חצופה" לחש לה.
"עזוב אותי!" היא צעקה לו,מגן בלתי נראה לעין אדם העיף אותו.
"את חושבת שהמגן הזה יעזור לך?" הוא הכין כדור אנרגיה בידו,נטען לאט לאט
ואז הוא צנח על הקרקע. ראשו היתפוצץ לריסיסים קטנים ומלאי דם.
היא ראתה אדם מבוגר,לבוש בחליפה חומה עם כובע גדול עם נוצה ורודה,
בידו החזיק נשק שהיא לא הצליחה לזהות,נראה כמו אקדח רק הרבה יותר גדול
הוא היה בלונדיני וענייו היו כחולות-כהות היא חשבה שהוא הבחור היפה ביותר שהיא ראתה.
"בואי ילדונת..את הדבר היחיד שנשאר מהכפר הזה,כולם מתים וככה גם המפלצות האלה."הוא לחש.
"הכל קרה כל כך מהר? מה קורה כאן?" היא קמה מההריסות וניגשה אליו הוא החזיק בידה ולקח אותה משם,
בדרך הם עברו על גויות עצמות והרבה דם היא ראתה את גופתה של אמה ורצה אליה.
"אמא!" היא התחילה לבכות,פניה של אמא היו מלאות כוויות ובטנה הייתה מחוררת
דמעות יצאו מענייה דמעות רבות,"למה! למה זה קרה לנו?! מה עשינו!" היא צרחה
היא לא הפסיקה לבכות אפילו לשניה היא עמדה ליד גופת אמה ולא מאמינה למראה ענייה
היא הרגישה איך ליבה נמחץ לרסיסים הבן אדם היחיד שהיה לה נהרג.
האיש הביט בה והרגיש את ליבו כואב,היא הייתה ילדה יפיפיה לדעתו וכאב לו לראות אותה בוכה ככה
הוא כבר היה רגיל לזה אבל כאב לו לראות את זה כל פעם מחדש.
"בואי..אנחנו נקבור אותה במקום מיוחד..עכשיו עדיף להיתרחק מהאזור הזה"
"אוקי" היא לחשה וניגבה את הדמעות,הם הלכו בשקט.היא ראתה הרבה אנשים על סוסים
לחלקם היו נשקים כמו שלו וחלקם נשקים אחרים.
"העבודה שלנו לטפל במפלצות כאלה,הם פשוט אוהבים דם זה מחליא אותי " הוא לחש.
"הם הורגים ללא סיבה?"
"בדיוק"
"אבל למה?...מה עשינו להם למה דווקא אנחנו?" דמעה נפלה מענייה.
"אין סיבה מיוחדת,הם אוהבים דם לא משנה של מי עכשיו תעלי על הסוס הזה ניקח אותך לכפר סמוך
שיכולו לטפל בך" הוא לחש והעלה אותה.
כל האנשים יצאו מאזור הכפר איש לא הוציא אפילו מילה על מה שקרה שם.

אם קראתם עד לכאן מגיע לכם צל"ש D: