my fucking life

כל כך נמאס לי לקום בבוקר להשים על עצמי חיוך מזוייף כדי שאף אחד לא ישאל מה קרה, ולמה אני כל כך שבורה ואז לחזור הביתה לשבת בחדר שלי ופשוט להשבר כי אני יודעת שאף אחד לא יראה, לא ישמע ולא ישאל שאלות אלא אם כן הקירות יודעים לדבר...זה פשוט כל כך נמאס...זה מעייף ומתיש ואין לי כוחות יותר להעמיד פנים שהכל בסדר כשבעצם שום דבר לא בסדר...

לפחות אני יכולה להתנחם בעובדה שמחר אני לא הולכת לבצפר כי אני צריכה לשמור על אחי הקטן והמעצבן ונראה לי שזו הפעם היחידה בחיי שאני אשכרה רוצה לשמור עליו. אני יודעת שאחרי כל תקופה רעה תמיד באה טובה אבל זה לוקח יותר מדי זמן, הרבה יותר מדי זמן...

הייתי שמחה להשאר ולחפור אבל דיי כואבות לי האצבעות (וכן זה שוב בגלל הגיטרה השמקסית שלי ) והיום הזה היה יותר מדי ארוך עם יותר מדי דמעות...צ'וססס 3>>